האיש שנותן לכולנו השראה

אני האדם הכי פחות רוחני שאני מכירה. אני לא מאמינה בשום דבר שאי אפשר לכמת לעובדות. תוכיחו לי משהו שחור על גבי לבן - ואז אאמין. אחרת - איבדתם אותי. אני סקרנית, מאוד, אבל דיבורים ברמת הנשמה, רוחניות, איך להתחבר לעצמי, איך להיות אדם טוב יותר - כל אלה לא מתאימים לי. אני לא שופטת אף אחד, אבל תמיד נראה לי שהמרוויחים היחידים באירועים האלה הם המארגנים, הגורואים למיניהם.

 אחת לכמה שנים מנסה אחד מחבריי או אחת מחברותיי לגרור אותי לסדנת העצמה: העצמה אישית, העצמה נשית, ועוד כל מיני העצמות. אותם חברים חוזרים מהסדנאות האלה ב'היי', חוזרים על המסרים, נשבעים לשנות כל מיני דברים בהתנהגותם, יחסם לעצמם ולסביבה. רגועים כאלה, זורמים. אין להם זמן אליי, כי הם נפגשים עם החברים החדשים שהכירו בסדנה, ואני בעשר, תשע, שמונה, שבע שלי... ממתינה בסבלנות שיעבור השבוע, לכל היותר שבועיים, והם ירגעו והפוקוס שלהם יעבור לנושא האופנתי הבא.

חברה מלונדון הכירה לי את אלון אולמן, גבר נאה ומרשים. מודה, גברים נאים, חטובים ומרשימים עושים לי את זה, ואם הם מבורכים גם בשכל - זה בכלל שילוב קטלני.

למחרת היכרותנו טסתי עם ילדיי למינכן ("עם ילדיי" זה בדרך כלל שם קוד לכדורגל - ריאל מדריד מול באיירן מינכן במקרה הזה). נכנסתי לקנות ספר לטיסה ונתקלתי בספר האוטוביוגרפי של אולמן. סיפורו יוצא הדופן של מפקד הסטי"לים לשעבר, מדריך ראשי בבית ספר לחובלים, אחד הג'ובים הנחשקים בחיל. מצליחן אמביציוזי ששום דבר לא יעמוד בפניו ובפני מטרתו: כיבוש כיסא מפקד חיל הים.

אך ליקום רעיונות משלו, ואולמן לקה במחלת ריאות קשה שכמעט נטלה את חייו. לאחר שאיבד חצי ריאה והפרופיל שלו צנח ל-24, אולמן החליט להילחם. הוא צלח את תחרות המזוכיסט המצטיין, שנושאת את השם הרשמי "איירון מן". חייבת להודות שקראתי בהערצה באיזה כוח רצון מטורף מצויד הבחור, בשביל שיצליח להגיע להישג בלתי אפשרי שכזה.

ההרצאה בהרצליה

בתור אחת שמחפשת בנרות איזשהו טריגר שיעורר את המוטיבציה הרדומה שלי, שביני לביני אני מכנה אותה היפהפייה הנרדמת, הלא קיימת, חשבתי שאולי בכל זאת שווה לשמוע. אולי אקבל מאולמן משהו, טיפות של מוטיבציה?

הגעתי לאולם בהרצליה עטופה בשתי חברות סקרניות. לא יודעת למה ציפיתי, אבל בטוח לא ל-900 אנשים שהסתובבו בלובי האולם, 900 אנשים שחלקם הגיעו גם מאילת ומנהריה, אנשים ששילמו 179 שקלים עבור חמש שעות. זה היה קהל איכותי מאוד: אפס תמהונים או כאלו שמחפשים את עצמם. ציניות לא הייתה באולם אפילו לשנייה אחת, שינוי מרענן כשמדובר בישראלים. גם לא חוסר פירגון או ביקורת מתחת לחגורה.

אולמן עולה על הבמה במכנסיים וחולצה שחורים, מצויד כזכור בגוף חטוב, ומדבר במשך ארבע שעות (תודה לחוקר שהמציא את הרטלין). החלטתי להתחבר, לשמוע את סיפורו מעורר ההשראה של האיש שהתרסקו לו החיים - ובמקום לילל החליט לעשות מהלימונים האלה אחלה לימונדה.

אולמן טוען שההצלחה לא מגיע בפוקס, ושאנשים רגילים יכולים בעזרת כוח רצון ומוטיבציה להגיע לתוצאות לא רגילות.

הוא מדבר על מוטיבציה לספורט, ליחסים שבינו ובינה, איך לשפר את הזוגיות, נותן טיפים למוטיבציה להרוויח כסף, להיות הורים טובים יותר. "להשגת כל יעד ומטרה , השאלה היא לא האם אני יכול - אלא מה אני מוכן לעשות בשביל שזה יקרה".

הקהל שותה את דבריו בצמא, עוקב אחריו כשהוא משוטט על הבמה, מוחא כפיים וכשהוא מפנה לסדנאות היותר עמוקות, סדנאות הנמשכות שלושה ימים. רוב הקהל נרשם.

בשעה האחרונה, אחרי ההפסקה, קצת איבדתי אותו. חזרתי להתמכרות הטלפונית שלי. מנסה לזנוח את הציניות, לחשוב האם קיבלתי משהו שידחוף אותי להגשים את החלומות שלי. לא נעים להודות, אבל יש מצב. יצאתי מלאת מוטיבציה, החלטות לעתיד וכוח. נקווה שההחלטות האלה תחזקנה יותר משבוע. אם כן  - זכיתי.

אלון אולמן - קוד המנצח.