עובדות את האדמה: "אהבה קשה"

להיות חקלאי בישראל זה לא קל. להיות חקלאית - עוד פחות. מספר החקלאים בארץ ממשיך להצטמצם מדי שנה, כשברקע טענות על גזרות ממשלתיות ופתיחת הגבולות לייבוא מחו"ל, שמחלישים את השוק המקומי והופכים את החקלאות לעסק לא משתלם. אבל מתברר שבין ערוגות הכרוב ושיחי הבזיליקום, עוד אפשר למצוא נשים ישראליות שקמות לפני הזריחה, טומנות ידיהן בבוץ, מתמקחות בחירוף נפש עם לקוחות בארץ ובחו"ל - ועושות את כל זה על אף הקושי. זה סיפורן

החקלאים מדברים: "יום אחד לא יהיה אוכל"

חקלאי מחלק חינם מעל ל-500 טון עגבניות 

"החקלאות היא חלק נכבד מהצלחת המדינה הזו" 

"מאז שנולדתי, אני מכירה את עצמי כבת למשפחה של חקלאים. אבא שלי כבר כמעט 40 שנה בתחום, והוא ממשיך את מה שאבא שלו עשה. אני זוכרת אותו יוצא מוקדם לשדות, ואיך לקח אותי כילדה במשאית כדי למכור את הסחורה בשווקים. זו הילדות שלי.

"לי זו תמיד נראתה עבודה קשה מאוד, אבל ראיתי את הברק בעיניים של אבא. הבנתי שהוא עושה את זה מתוך אהבה, ולא מתוך כורח. זה גם מה שהוא הנחיל לנו. היום המשק שלנו משפחתי לחלוטין, וגם אמא שלי ושני האחים שלי עובדים בו.

"עד לפני שנה הייתי קצינה בקבע. אחרי השחרור היו לי הצעות להמשיך בתחום, והתלבטתי מאוד. האופציה הקלה והנוחה הייתה לעבוד עבודה משרדית כלשהי, אבל בסוף החלטתי להישאר במשק המשפחתי ולתת את כולי דווקא כאן. גדלנו על אהבת האדמה והארץ, והבנתי שאני רוצה להישאר במשק ולהמשיך במאמץ.

"לא כולם מסביב הבינו אותי, כי הרבה אנשים עדיין רואים בחקלאות תחום גברי. אבל היום עוד ועוד נשים מצטרפות לעסק המשפחתי, אם זה בעבודת האדמה עצמה או בתחום השיווקי או הניהולי.

"לשרוד כחקלאי זו משימה לא קלה. שנייה אתה עוצם עיניים ואתה יכול לקרוס, בטח במצב החקלאות של היום בישראל. החקלאי עובד כל השנה בשביל לנסות ולשווק את התוצרת שלו, ההשקעה הכלכלית בכל גידול היא עצומה, ואז הוא קם בבוקר עם עוד גזרה ממשלתית שהופכת את היציאה לשדה למיותרת. הרבה חקלאים מעדיפים להישאר עם הסחורה בשטח.

"אני מקווה שאזרחי ישראל יראו את החקלאות כמו שהמשפחות החקלאיות רואות אותה ויתנו יד להצלחתה. בסופו של דבר, החקלאות היא חלק נכבד מהצלחת המדינה הזו. אם זה יקרוס, ואנחנו בדרך לשם - מדינת ישראל תהפוך למדינת היי-טק, בלי שום קשר לאדמה.

"התלהבתי, התאהבתי ונשארתי"

"נולדתי בצ'כיה, ואחרי נפילת חומת ברלין כשפתחו את צ'כיה לעולם, הרבה צעירים נסעו למערב כדי לעשות כסף. הייתי אז בת 19 ורוב הבנות בגילי טסו לעבוד כמטפלות בארה"ב או בריטניה. אני לא כל כך התחברתי לזה, והעדפתי להתנדב בחקלאות בישראל. התוכנית הייתה להיות פה קצת, לחסוך כסף ולהמשיך לטייל ברחבי המזרח התיכון.

"לפני 20 שנה המטוס זרק אותי במושב כמהין שבדיוק הוקם בנגב - ומאז אני כאן. התחלתי לעבוד עם קבוצה גדולה של מתנדבים. החקלאים שעבדנו אצלם היו נחמדים וצעירים. אחד מהם היה חמוד במיוחד. התלהבתי, התאהבתי ונשארתי.

"לא תכננתי להיות חקלאית, אבל לא היו לי הרבה אפשרויות אחרות. התחלתי לעבוד עם אורן בן זוגי כמנהלת עבודה, ובשלב מסוים הפכנו לשותפים שווים. יש בינינו חלוקת עבודה, ואחת הסמכויות שלי היא לפקח על העובדים. אני מלווה אותם, מסבירה להם את שיטת העבודה והקצב. אני יורדת לשטח ונכנסת לעבודה. עומדת איתם ועושה בדיוק מה שהם עושים. אנחנו גם עושים תחרויות, כי אני תמיד אומרת שבעל הבית לא יכול להיות מהיר יותר מהעובדים שלו.

"אני מאמינה שיש לי יתרון כאישה, כי אני יותר רגישה לעובדים. אני יכולה לזהות כשמישהו עצוב או כשמשהו לא בסדר, לתת את החיבוק אם צריך, ואז אני גם מקבלת מהם חזרה. אני מרגישה שהרבה פעמים הפועלים הופכים עולמות בשבילי.

"העבודה בחקלאות מנקה את הראש, אבל היא לא פיקניק. זה משהו שאני מאוד אוהבת מצד אחד, ומאוד שונאת מצד שני. זו אהבת חיי, ובמקביל זה כל כך קשה שאני שואלת את עצמי למה לא בחרתי מקצוע קל יותר.

"מצב החקלאות בישראל מפחיד. אני לא בטוחה שאמליץ לילדים שלי לעבוד במקצוע הזה. אין תמיכה, אין עזרה והייתי אומרת שיש אפילו זלזול ותקיעת מקלות בגלגלים. אתה עובד בחמסינים, בקור ובסופות חול, אבל אתה נלחם לא רק בהם, אלא גם נגד הממסד. כמישהי שבאה מצ'כיה, אני לא מצליחה להבין למה זה עובד ככה".

"זה בדם שלי. אני לא מכירה משהו אחר"

"אנחנו משפחה של חקלאים מאז ומעולם. ההורים שלי, הסבים שלי וגם סבא רבא וסבתא רבתא שלי - כולם היו חקלאים. תמיד גידלנו ירקות כמו פלפלים, קישואים, עגבניות, תפוח אדמה, מלפפונים וגם תות שדה. זו התרבות של הבית שלנו. זה בדם שלי. אני לא מכירה משהו אחר. היום אנחנו כבר משפחת החקלאים הכי מוכרת בג'ת.

"מאז שהייתי ילדה קטנה יצאתי עם כל האחים לעזור לאבא בשדה, ומכולם אני זו שנשארה בתחום. גם היום, בכל יום אני קמה מוקדם בבוקר, יוצאת לשדה ועובדת עד הערב. מדובר בעבודה קשה. יש שיגידו שזו עבודה לגברים ולא לנשים. זורעים, מרססים, מכינים את החלקות - לא פשוט לגדל ירקות.

"התפקיד שלי הוא בתחום הזנים וההדברה. אני כל הזמן לומדת על זנים חדשים, עושה ניסויים, בוחנת חומרי הדברה שונים ומתאימה את עצמי לחידושים בתחום. כל זה תוך שמירה על התרבות החקלאית של המשפחה שלי ושל הכפר שלנו. אני לא מתפשרת על איכות המוצר ואנשים כבר באים ללמוד ממני, כי יודעים שהירקות שלנו הכי טעימים בסביבה.

"התקופה הכי טובה של השנה מבחינתי זה הקטיף. זה הכיף שלי. אנחנו קוטפים את הירקות, שמים בקרטון ושולחים לשוק. כשאני יודעת שמישהו אוכל מלפפון או קישוא שגידלתי, זה עושה לי טוב על הנשמה.

"קשה להתפרנס מחקלאות בארץ, או כמו שאבא שלי אומר, 'חקלאות תמיד הייתה על הפנים'. יש גם הבדל בין חקלאות ערבית ליהודית. אנחנו מעבדים את החלקה המשפחתית שלנו, שהיא בגודל של עשרה דונם.

"לעומת זאת, לחקלאים היהודים מסביבנו יש שטחים ענקיים של מאות דונמים ומאות חממות, והרבה יותר קל להתפרנס כשיש לך שטח גדול. לאחרונה גם התחילו לייבא לארץ עוד ועוד תוצרת מחו"ל, וזה חבל - למה שלא נגדל פה ויהיה לנו ממה להתפרנס? אנחנו ממשיכים ומקווים שתהיה יותר תוצרת מהארץ ולא מחו"ל".

"אני אוהבת את מה שאני עושה, ועושה את מה שאני אוהבת"

"אני בת קיבוץ גזר, שעובדת בחקלאות כל חייה. לפני יותר מ-50 שנה עזבתי את הקיבוץ ביחד עם בן זוגי אילן ועברנו למושב לכיש. זה לא היה קל בהתחלה. במשך שנה עשינו גידולים בחלקות קטנות עד שהבנו שזה לא זה. אז קנינו טרקטור והתחלנו לעבוד כקבלנים לעבודות פלחה ושלחין, בעיקר באזור הנגב.

"בשנות ה-80 החלטנו לנסות שוב לפתוח משק משלנו. זו הייתה תקופת הפיתוח של הכרמים בלכיש ושתלנו כרם כמו כולם. בהמשך גידלנו גם עגבניות, עגבניות שרי ופלפלים. עבדנו בכוחות עצמאיים, בעזרת הילים ופועלים מקומיים. היום אנחנו נעזרים בפועלים זרים.

"במשך שנים בן זוגי היה בפרונט ואני ניהלתי את העסק מתחתיו. הוא היה מיוזמי המותג ענבי טלי והראשון שחשב על הקופסאות השקופות שכולם מכירים, שעד היום כל הענבים נארזים בהן. בשלב מסוים החלטתי שאני נכנסת לעבוד לצדו. הרבה יותר התאים לי לצאת לשטח ולהיות החקלאית בעצמי. ליד דלת הכניסה לבית שלי יש שלט: 'אני אוהבת את מה שאני עושה, ועושה את מה שאני אוהבת'.

"לכל אורך הדרך זכיתי רק לפרגון ולכל העזרה שבעולם. כשאילן נפטר לפני שש שנים, היה לי ברור שאני ממשיכה. זה מה שאני אוהבת ויודעת לעשות. להיות עציץ, לשבת בבית, להתחיל לטייל או ללכת ללמוד - לא דיבר אליי.

"מצב החקלאות בארץ נמצא מתחת לכל ביקורת. חקלאים סוגרים את המשקים כי הם לא מצליחים להחזיק אותם. אלו אנשים מבוגרים עם חובות, שלא יודעים מאיפה ימצאו פרנסה. הבעיה שיש לנו שר חקלאות שהוא שר ההתנחלויות, ושר אוצר שפותח יבוא חופשי כי מה שמעניין אותו זה להוזיל את המחיר לצרכן, מבלי להתייחס לרווחת החקלאים.

היום הציבור בארץ יודע ומבין שאנחנו לא רוצים להיות תלויים בגחמות של עזה, ירדן, טורקיה וכן הלאה, שמייצאות סחורה חקלאית לישראל. אנשים מוכנים לשלם עוד כמה שקלים בשביל תוצרת מקומית.

"בעיה נוספת היא פערי התיווך. אנשים מוכרים אפרסק בשלושה שקלים ורואים אותו על המדף ב-20. רשתות השיווק יכולות לעשות קצת פחות מה-600% רווח שלהן על פירות וירקות, וכך גם החקלאי ירוויח יותר וגם הצרכן יקנה בפחות.

"אני מודה לאלוהים יום-יום שנתן לי את הזכות לקום למרחבים, ליופי ולטבע שמשתנה"

"אני חיה במושב עין תמר שבערבה הצפונית מ-1982. היינו ממקימי המושב, ומהר מאוד גילינו שזה מקום אידיאלי לחקלאות. הערבה זו החממה של המדינה: חם פה כל השנה ואפשר לגדל גידולים שלא ניתן לגדל במקומות קרים יותר.

"כאישה חקלאית הייתי בהתחלה די חלוצה. לשמחתי קיבלו אותי בברכה, אהבה וחיוך. עזרו לי מאוד. מאז הצטרפו למושב עוד ועוד חקלאיות. כזוג צעיר גידלנו עגבניות, מלונים וחצילים, ובשנים האחרונות, בגלל שמצב החקלאות בארץ, החלטנו לעבור למטע תמרים ובזיליקום, שאמנם מצריכים הרבה עבודה אבל לפחות הם יציבים, או לפחות היו, עד לצניחת המטבע העולמית. כייצואנים, אנחנו סובלים מאוד מירידת הדולר והאירו.

"למרות זאת, אני מודה לאלוהים יום-יום שנתן לי את הזכות לקום למרחבים, ליופי ולטבע שמשתנה. אני מתעוררת בבוקר ורואה זריחות, ולא הולכת לישון בלי לראות שקיעה. אני חווה את עונות השנה באופן שאני לא בטוחה שאנשים בעיר חווים. יש לנו שמיים עם כוכבים שאין דברים כאלה, וזריחות מדהימות של ירח. רק כדי שלא ישמע שהכל מושלם - הקיץ פה הוא גיהינום. בחצות יכולות להיות 38 מעלות בחוץ.

"כולם קוראים לי חגית החקלאית, אבל אני לא מתייחסת לעניין המגדרי. יש לי גידולים, יש לי לקוחות, יש לי שדה ו-12 פועלים לנהל. אני לא מרגישה שאני עושה את זה טוב יותר או פחות מגבר. ההבדל היחיד בין גברים לנשים במקצוע הזה הוא העניין הפיזי. יש דברים שאני לא יכולה לעשות, כמו למתוח צינורות או להחליף ראש מערכת. בשביל זה יש את בן זוגי שעוזר לי, ושיתוף הפעולה בינינו מדהים.

"מצב החקלאות בארץ יכול להשתפר. החקלאים נותנים את נשמתם, הונם, מרצם וגופם. הם לא יודעים לעשות משהו אחר. הם שותלים משהו באדמה בתקווה שהעונה תחייך אליהם, שהמחירים יהיו טובים, שלא יקרה איזה אסון. הבעיה היא שרשתות השיווק גוזרות קופון יותר גדול מאיתנו על התוצרת שלנו. אנחנו מגדלים והם מרוויחים. יש פה אבסורד שצריך לתקן".

במועצת הצמחים החליטו השנה להוקיר את החקלאיות. "בזכות הטכנולוגיות המתקדמות ואופי הגידולים החקלאיים בימינו, קל יותר לנשים להשתלב בסקטור החקלאי", אומר מנכ"ל המועצה צבי אלון.

אך בפועל המציאות מראה שלהיות חקלאי זה לא דבר קל, לא משנה באיזה מגדר אתה. המשותף לכל זוכות הפרס הוא החיבור לאדמה, האהבה למקצוע ולמשפחה, אך גם הצורך להיאבק לא רק בפגעי מזג האוויר שמזיק לגידולים שלהן, אלא גם בגזרות הממשלתיות וברשתות השיווק.