שלחו אוכל לקשיש – ודרשו לקבל את דירתו

במשך עשרות שנים טיפלו בני זוג באדם מבוגר, ולאחר מותו ביקשו לממש צוואה ישנה שבה הוריש להם דירה. הם נדחו בביהמ"ש, והדירה תעבור לבתו

עו"ד שני רויטמןפורסם: 02.06.17 , 08:44

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דחה לאחרונה בני זוג שבמשך עשרות שנים נהגו לשלוח אוכל לקשיש, ולאחר מותו ביקשו לממש צוואה ישנה שבה הוריש להם את דירתו. השופטת תמר סנונית פורר קבעה שיש לממש צוואה מאוחרת יותר, שבה הוא הוריש את הנכס לבתו.

המנוח הכיר את בני הזוג לפני שנים רבות בחוף הים והיחסים ביניהם התהדקו ב-1997 כשאשתו עברה לבית אבות. בני הזוג החלו לסייע לו באופן שוטף, ותמיכתם התבטאה בעיקר בהכנת אוכל. על רקע מערכת היחסים הזו, בשנת 2000 כתב הקשיש צוואה שבה הוריש להם את הדירה לבני הזוג.

תביעה

צוואה נפסלה: המנוחה בקושי החזיקה עט

מערכת PsakDin

אישה ללא ילדים הורישה לכאורה את כל רכושה לשני אחיה ולאחיינה. אבל ביהמ"ש קיבל את עמדת בן זוגה וקבע: היא לא הייתה כשירה לחתום על הצוואה

צוואה נפסלה: המנוחה בקושי יכלה להחזיק עט

אלא שב-2005 הלכה אשתו לעולמה ובתו, שעד כה סעדה אותה, חזרה לסייע לאביה באופן משמעותי יותר. לנוכח התהדקות היחסים עם בתו כתב האב ב-2007 צוואה נוספת, שבה ציווה לה את כל רכושו וציין מפורשות שהוא מבטל את הצוואה הראשונה, כי בני הזוג "כשלו בביצוע תפקידם". עם זאת, הוא ציווה לשלם להם מהעיזבון תגמול עבור האוכל ששלחו במשך השנים, מבלי לציין סכום מדויק. בשלב זה התנתק הקשר בין הקשיש לבין בני הזוג, וב-2011 הוא ערך צוואה שלישית שבה הוריש את כל הרכוש לבת וביטל את זכותם של בני הזוג לתגמול.

לאחר מותו ב-2013 ביקשה בתו לקיים את הצוואה האחרונה ובני הזוג התנגדו לכך בבית המשפט. הם טענו שיש לקיים את הצוואה הראשונה בשל "טיפולם הטוב והמסור", והוסיפו שבזמן עריכת הצוואה האחרונה היה המנוח בן 92 ולכן לא כשיר. הם הוסיפו שהבת השפיעה עליו באופן לא הוגן כך שיערוך את הצוואה לטובתה.

במקביל הגישו בני הזוג תביעה כספית שבה דרשו לקבל מהעיזבון תגמול על הכספים שהוציאו לצורך הטיפול במנוח. לטענתם, הם תמכו ובישלו לו במשך 30 שנה על חשבונם ומגיע להם החזר של כ-780 אלף שקל.

מנגד טענה הבת שהצוואה האחרונה משקפת את רצון אביה ונעשתה מרצונו החופשי. היא ציינה שמדובר היה באיש דעתן שלא ניתן להשפעה, והיא לא התערבה בענייניו. ביחס לתביעה הכספית היא טענה שבני הזוג היו נוכחים בחיי אביה רק במטרה לקבל את דירתו, וממילא יש לדחותה שכן היא מנופחת ומוגזמת.

רכב לים בגיל מופלג

בפסק דין שפורסם לאחרונה קבעה השופטת תמר סנונית פורר שלא די בגיל מופלג כדי להצביע על היעדר כשירות, ומנוסח הצוואות המאוחרות ניכר שהמנוח הבין את תוכנן.

היא גם קבעה שלא הוכח שלבת הייתה השפעה בלתי הוגנת על אביה, ולהתרשמותה מדובר היה באדם עצמאי הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית, "שהמשיך לרכב על אופניו לים עד לגיל מופלג ביותר".

מעבר לכך הוכח שהצוואה הראשונה נערכה כמעין "עסקה" בין המנוח לבין בני הזוג, שבה הם מעניקים לו טיפול והוא בתמורה מוריש להם את דירתו. הסכם כזה – העוסק בהורשה בזמן שהמוריש בחיים – חסר תוקף לפי חוק הירושה. בנסיבות אלה קבעה השופטת שהצוואה האחרונה היא התקפה והבת זוכה בדירה.

עם זאת קיבלה השופטת סנונית פורר חלק קטן מהתביעה הכספית של הזוג, ופסקה לטובתם 168 אלף שקל. היא הסבירה שהמנוח הכיר בזכותם לקבל תגמול על טרחתם ונוצר ביניהם מעין הסכם בלתי כתוב בנושא, והזכות גם נובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט. בני הזוג חויבו בהוצאות משפט של 46,800 שקל.