תודה זו לא מילה גסה

מאז שאני זוכרת את עצמי אני עוזרת לאחרים להתפרסם, להצליח, לזכות באהדה. אני עיתונאית. זה אומר שאני פוגשת בנאדם, מורחת את חייו על עמוד או ארבעה - ואתם קונים את מה שהוא מוכר לכם. לא כולכם, לא תמיד, אבל זה הדיל: לא משנה איך קוראים לך ומה כותבים עליך, העיקר שמאייתים את שמך נכון.

מעולם לא היתה לי בעיה עם זה, כל עוד יש סיפור מעניין מאחורי הדמות, מצדי שתמכור שוקר חשמלי לכינים (בטוח יהיה מי שיקנה את זה, אני למשל). מה שיש לי, זאת בעיה עם אנשים שלא יודעים להעריך את מה שעשית בשבילם.

על כל מאה מרואיינים (ואני עתונאית עוד מימי מעריב לנוער בגיל 16) יש אחד בלבד שטורח להגיד "תודה", ואני לא מגזימה. זה לא אומר שהוא לא אהב מה שכתבתי, להיפך, הוא מבסוט אש, אבל תודה? למי יש זמן עכשיו כשהוא חצי סלב במכולת השכונתית. בהתחלה הייתי נעלבת, בעיקר מהתחושה שלוקחים אותי כמובן מאליו, והייתי מתרגשת מכל תודה אקראית. את אלה ששלחו לי זרי פרחים אני זוכרת עד היום.

עוד כתבות של גאיה:

הקשר המפתיע בין אומגה ומערכות יחסים

זהירות: מאהבים סדרתיים לפנייך

תפסיקו לנסות לסדר כל דבר, תנו לחיים להיות

(צילום: shutterstock)

לומר תודה זה לחשוב גם על מישהו אחר

עם השנים נעשיתי מומחית מטעם עצמי לאנתרופולוגיה, והבנתי שמבחינתם אני כמו פסיכולוג: הם שפכו אצלי את לבם, התחננו שחצי מהדברים יישארו בינינו (כפי שאני תמיד עושה) ומבחינתם העיתון משלם לי על זה והם קיבלו את 15 דקות התהילה שלהם. ברגע שהבנתי איך זה עובד, הפסקתי לחשוב על מרואיינים שלי דקה ורבע אחרי שהם קיבלו שער.

הייתי בטוחה שהתחסנתי. אמרתי לעצמי שהם לא צריכים להיות אסירי תודה כי כל אחד מאיתנו עשה את עבודתו, ובאמת הצלחתי לשחרר, אלא שאז זה תפס אותי בחיים עצמם - חוסר הערכה מצד אנשים שאני עוזרת להם מצליח להרעיד לי וריד במצח בדברים אחרים לגמרי. אתם מכירים את זה – אתם עוזרים למישהו למצוא עבודה, להגיע לרופא חשוב, מרימים טלפון (שלעצמכם לא הייתם מרימים!) וכשאתם שואלים "נו, הסתדר?" הוא שוכח שאם לא אתם – הוא לא היה מצליח ככה.

חשבתי שהתגברתי על העלבון כשמישהי סיפרה לי בהתלהבות על מיזם שהיא מקימה עם מישהו. "את צוחקת?", חייכתי אליה, "הכרתי ביניכם כשבאת להגיד לי שלום בקפה והזמנתי אותך להצטרף אלינו". נו, היא החמיצה פנים, מה זה קשור אלייך?. "כלום", עניתי, "הצלחת בזכות עצמך ובזכות היוזמה שנטלת, אני רק הייתי צינור ואני לא לוקחת לעצמי שום קרדיט, רק מזכירה לך שפגשת אותו דרכי". זה היה נראה לה מטופש, היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, איך אני קשורה בכלל.

היא צודקת, אני לא קשורה, אבל זה לחץ לי בנקודות תורפה - בזה שסידרתי לחבר קרוב ג'וב חלומות והוא אפילו לא טרח להגיד לי שהוא התקבל, בזה שהשגתי חתימה למישהי כשאפילו לילדים שלי אני לא מבקשת חתימות כי אני מובכת, בזה שישבתי עם מישהי לייעוץ חינם אין כסף וכשרציתי לשאול אותה משהו היא לא מצאה זמן אליי.

יש סיפור על אחד שנכנס לכלא וכשהוא השתחרר בזכות חבר שלו, החבר לא הפסיק להזכיר לו את זה יום ולילה, עד שאותו אדם נשבר וצעק: 'אני מעדיף להיות אסיר מאה שנה ולא אסיר-תודה עוד רגע אחד'. להיות אסיר תודה זה ניג'וס, אבל להכיר תודה זו תכונה שכמעט נעלמה מהעולם. היא מסמלת ענווה, מחשבה על האחר, והיא יכולה לעשות כל כך טוב כשהיא קיימת וכל כך רע כשהיא נעדרת.

כל אדם שאנחנו פוגשים יכול לסמן נקודת מפנה שאנחנו בכלל לא מודעים אליה. כל פגישה מקרית עשויה להיות תחילתו של רומן, ומשפט אחד של מישהו זר עשוי להסיט אותנו לשביל אחר לגמרי במסלול חיינו. תמיד תזכרו את מי שהכיר ביניכם למרות שהספקתם להתגרש (הילדים שווים את זה), את זאת שהכירה לך את החבר'ה שלה וככה מצאת חברה חדשה ודרכה את בן הזוג שלך. תזכרו, תכירו ותוקירו תודה, ככה בקטנה, מול האנשים שאתם פוגשים בדרך אל האושר. זה האושר.

שלך,

(בהכרת תודה, כמובן)

עתונאית בידיעות אחרונות , קואצ'רית לשינוי חיובי בחיים ומנחת סדנאות אני מלכה לנשים שהתגרשו ומטפלת אישית לשינוי חיובי בחיים.