ברוכה הבאה לגיהינום: 31 ימים במחלקה הסגורה
כשדניאל הבינה שאם היא רוצה לחיות היא חייבת שמישהו ישמור עליה, היא החליטה לאשפז את עצמה מרצון במחלקה סגורה לבריאות הנפש. הלילות הקשים, הקשרים עם הבנות במחלקה, הקולות, הריחות, והקושי לצאת - כך נראה חודש ימים בין קירות המוסד הסגור. הסיפור אמיתי, השמות בדויים
פרק 1: כאילו החיים לא מספיק קשים בלי להיות נכה
בעודי יושבת על קצה הגג שבקומה השביעית בבניין שבו גרים הורי ומביטה למטה, פינטזתי על נפילה מהירה - ומוות מהיר אפילו יותר. ניסיתי לחשב בראשי את הסיכוי שזה יצליח. כישלון הוא לא אופציה. מי רוצה למצוא את עצמו חי אחרי נפילה מהקומה השביעית? בטח לא אני. כאילו החיים לא מספיק קשים גם בלי להיות נכה.
מצאתי את עצמי במקום הזה על הגג יותר מפעם אחת, ובכל פעם הפחד שלא אצליח למות מנע ממני מלקפוץ אל עבר האושר. באותם ימים הייתי בדיכאון עמוק, שהיה מלווה בהתקפי חרדה שכללו תחושות פיזיות בלתי נסבלות. הרצון למות היה ברור ומוחשי מאוד.
ההחלטה להתאשפז בבית חולים לחולי נפש לא הייתה לגמרי שלי. אימא שלי ראתה אותי על הגג והחליטה שהיא לא לוקחת סיכון. "אני לוקחת אותך לאשפוז", היא אמרה, ואני לא התנגדתי.
נסענו לאיכילוב, ושם פגשה אותנו פסיכיאטרית. בשיחה איתה הסתבר שלא ניתן להתאשפז באיכילוב, ולפי אזור מגורי אני משויכת למרכז רפואי אחר לבריאות הנפש שלא יצא לו שם כל-כך טוב. לצורך הטור הזה אקרא לו פשוט "המוסד". אימא לא אהבה לשמוע את זה. "יש למקום הזה סטיגמה מאוד שלילית", היא אמרה. אני לא התערבתי. בסוף אימא השתכנעה שאין ממש מה לעשות, ונסענו.
זו לא הייתה הפעם הראשונה בחיי ששקלתי להתאשפז בבית חולים לבריאות הנפש. הרצון להתאבד הפך להיות משהו שלמדתי לחיות איתו מגיל יחסית צעיר. כמה וכמה פעמים הוא הוביל אותי לפתחו של בית חולים כזה או אחר, אבל בכל פעם שעמדתי מול ההתלבטות אם להתאשפז או לא, נסוגתי וחזרתי בי.
אבל הפעם הזאת הייתה אחרת. הפעם ידעתי שאני רוצה להתאשפז. טוב, אולי המילה "רוצה" לא לגמרי מדויקת. מדויק יותר לומר שידעתי שאם אני רוצה לחיות אני חייבת שמישהו ימנע ממני את האפשרות להרוג את עצמי. את הדרך למוסד העברתי עם חצי חיוך על השפתיים. הרגשתי שאני הולכת למקום טוב יותר, מקום שבו יעזרו לי.
השומר בכניסה למוסד הפנה אותנו לבניין האשפוז. אחרי המתנה מורטת עצבים פגשה אותי פסיכיאטרית. ניהלנו שיחה קצרה שאחריה היא קבעה נחרצות שבאמת יש מקום לאשפוז. אני זוכרת שהיא אמרה משהו על מחלקה סגורה והחתימה אותי על מסמך ארוך שמנה כמה וכמה עמודים. חתמתי בלי לקרוא, העיקר שכבר יימצא מישהו שישמור עלי מעצמי. מסתבר שנתתי את הסכמתי להיכנס למקום שממנו רק צוות רפואי יכול להחליט אם ומתי אני יוצאת ממנו.
אני לא יודעת מה אתם מדמיינים לעצמכם כשאתם שומעים את הביטוי "אשפוז במחלקה סגורה במוסד". אני בעיקר ניזונתי משמועות, רובן לא חיוביות. אתם יכולים רק לתאר לעצמכם באיזה מצב הייתי אם רציתי להגיע לשם. כמה פחדתי על עצמי אם בחרתי להגיע למקום שמבחינתי היה עד אותו הרגע התחתית של התחתית.
פרק 2: לא מפריע לה שהרצפה מטונפת
ברגע שדלתות המחלקה נפתחו נתקלתי במראות, קולות, צבעים וריחות שלא עשו לי נעים. אחות מהצוות קיבלה את פני כשבידיה פיג'מה שאותה אני אמורה ללבוש בכל זמן שהותי במחלקה. "כאן לא לובשים בגדים רגילים", היא אמרה, וערכה חיפוש בתיק שלי כדי לוודא שאין בו חפצים האסורים במחלקה. רוב חפצי נלקחו ממני. אסור להחזיק כאן טלפון סלולרי, כסף או חפצים חדים. אפילו את המצית של הסיגריות הם לקחו.
צעדתי אחרי האחות לחדר שהוקצה לי, שבו היו שלוש מיטות. מעניין מי יהיו השותפות שלי לחדר, חשבתי, מקווה בלבי שלא אחת הנשים ששמעתי צועקות קודם במסדרון. לבשתי את הפיג'מה ונפרדתי מאימא.
שוטטתי במחלקה, שהייתה סגורה בדלת כבדה. מסדרון ארוך עם חדרים, פינת עישון, חדר אוכל וחלל ששימש כסלון ובו כיסאות פלסטיק, מחשב וטלוויזיה. על לוח מודעות מצאתי דף שמפרט את סדר היום במחלקה: השכמה בשעה שבע, מקלחות עד השעה שמונה, ארוחת בוקר, בשעה עשר הפסקת אוכל, בשעה שתים עשרה ארוחת צהריים, בשעה ארבע הפסקת קפה, בשעה שמונה טיפול תרופתי ובשעה עשר וחצי כיבוי אורות. ביקורים מותרים מהשעה ארבע ועד השעה שמונה.
על דף אחר שהיה תלוי על לוח המודעות תוארו הפעילויות הקבוצתיות - ריפוי בעיסוק, תרפיה בתנועה. הופתעתי מהכמות הקטנה של הפעילויות. הייתי בטוחה שהגעתי למקום שבו אני אמורה לקבל טיפול בתדירות משמעותית.
לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז נכנסתי לחדר העישון, אוחזת בידי קופסת סיגריות ובקבוק של דיאט קולה שאימא קנתה לי במכונה מחוץ למחלקה. החלון הקטן שבחדר העישון לא הצליח להפיג את כמות העשן שמילא את החדר החנוק.
"יש לך סיגריה?" שאלה אחת הבנות. נתתי לה. "אפשר קצת מהקולה?" שאלה אחרת. "את חדשה כאן, נכון? רואים עלייך. ברוכה הבאה לגיהינום".
חייכתי חיוך עצוב ובחנתי את הבנות שחלקו עימי את החלל המעושן. רובן נראו לי מבוגרות ממני, כולן עם פיג'מות, מעשנות בשרשרת. החדר היה די מטונף, והרצפה הייתה מלאה בבדלי סיגריות. הבנות שוחחו בינן לבין עצמן ובחנו אותי בחזרה. ניסיתי להסתכל עליהן מהצד בצורה לא שיפוטית, אבל התקשיתי. הרגשתי מאוד חריגה ובודדה.
אחת הבנות שכבה על הרצפה במרכז החדר. תהיתי אם לא מפריע לה שהרצפה מטונפת. לימים למדתי להבין שזה לא היה המקום היחיד במחלקה שבו היא בחרה לשכב על הרצפה, ובכלל - שמדובר בטיפוס מיוחד במינו, שרק עליו אפשר לכתוב סיפור שלם. היה לה מראה גברי מאוד והיא הייתה מוזנחת ברמה שלא ניתן לתאר במילים.
מולי ישבה בחורה צעירה עם פנים יפות, שהייתה בהיריון מתקדם. לא היה נראה שעובדה זו הפריעה לה לעשן בשרשרת. היא הייתה קולנית מאוד ולא הפסיקה לבקש סיגריות מכולן. כשנתקלה בסירוב פלטה מפיה אוסף קללות עסיסיות.
לידי ישבו כמה נשים שחלקו ביניהן סיגריה אחת. מיד כשסיימו לעשן ביקשו ממני סיגריה. לא לקח לי הרבה זמן להבין שסיגריות הן מצרך מאוד מבוקש במחלקה. נתתי להן סיגריה מתוך ניסיון להתחבב מעט, להתקרב אל הנשים שעמן אני אמורה לחלוק את השהות שלי במקום המוזר הזה.
דבר נוסף ששמתי לב אליו הוא שרוב הבנות הסתובבו עם תיק שבו נשאו מספר חפצים אישיים וסיגריות. רק מאוחר יותר הבנתי שחפצים שלא נמצאים תחת משמר יכולים להיגנב בקלות על ידי הבנות במחלקה. כשאין לך כלום אתה כנראה נאלץ לגנוב מאחרים.
"למה הגעת לכאן?" שאלה אחת הבנות. "דיכאון", עניתי. "אשפוז כפוי?" "לא, הגעתי מרצוני". "למה שתרצי להגיע למקום כזה?" שאלתי את עצמי בלבי את אותה שאלה בדיוק וחייכתי אליה במבוכה. "את לא נראית כמו אחת שצריכה להגיע לכאן". שתקתי.
יצאתי מחדר העישון, הלכתי לסלון והתיישבתי על אחד מכיסאות הפלסטיק שהוצבו בו. לידי ישבה אישה שנראתה לי בערך בגיל של אמא שלי, וחייכה אלי. היא נראתה לי כמו מישהי שאוכל לשוחח איתה בצורה יותר חופשית, בלי שתסתכל עלי כאילו נפלתי מהשמים.
"אל תדאגי", אמרה מרגריטה, איתי תמיד תוכלי לדבר. לימים הפכה מרגריטה לאחד האנשים הקרובים אלי במחלקה.
"מה עושים כאן?", שאלתי אותה. "מעבירים את הזמן", היא ענתה ונאנחה בכבדות.
בהיתי בטלוויזיה שמולי, והבחנתי בכוננית עץ עם ספרים שעמדה ממש לידה. שמחתי לגלות שהיו שם כמה ספרים שנראים מעניינים. בזמן השהות שלי במחלקה קראתי 15 ספרים. הם אפשרו לי לברוח למקומות נעימים יותר.
בסלון ישבו עוד כמה נשים ובהו בטלוויזיה. ניסיתי לנחש מה גרם לכל אחת מהן להגיע למחלקה, ממה כל אחת מהן סובלת, עם מי אוכל להזדהות ועם מי פחות. היה נדמה לי שאצל חלק מהנשים היה יותר קל לנחש למה הן שם, בעיקר אלו שגילו סימני התנהגות יותר קיצוניים.
פרק 3: הלילה הראשון במחלקה הסגורה הוא הלילה הכי קשה
אחת הנשים התחילה לצעוק אל עבר האחיות, שהתעלמו ממנה. אחרת ישבה עם ראש מורכן וריר נזל לה מצדי הפה. בחורה צעירה ישבה ליד מחשב שהיה ממוקם בצד, השמיעה שירים ברוסית מיוטיוב וצעקה על בחורה אחרת שניסתה לקחת ממנה את השליטה במחשב. כולן היו נראות לי מפחידות. לא הבנתי מה עלה בדעתי כשחשבתי שזה מקום שאוכל להירגע בו, ואפילו להחלים.
עדיין לא מצאתי את עצמי, אז הלכתי לחדר שהוקצה לי. עוד לפני שהספקתי להתמקם נכנסה אחת האחיות לחדר ועדכנה אותי שהלילה אישן במיטה שתוצב בחלל הפתוח שמול תחנת האחיות לצורך הסתכלות. נחרדתי מהמחשבה שעלי לישון בלי הגנה של ארבעה קירות. הלילה הראשון במחלקה הסגורה היה הלילה הכי קשה.
בבוקר התעוררתי מהרעש וההמולה שהיו במחלקה. בנות התהלכו עם מגבות ופיג'מות בידן. הסבירו לי שפתחו עכשיו את המקלחות. לא היו לי בכלל חפצים, וראיתי שיש בנות שניגשות אל תחנת האחיות וביקשו מברשת שיניים או משחה. אחרות ביקשו תחתונים. ניגשתי גם אני. להפתעתי לא היו מנעולים במקלחות או בשירותים. כנראה חששו ממצב שבו אחת הבנות תנעל את עצמה שם. בכל ביקור במקלחת או בשירותים היה סיכוי סביר שיפתחו לך את הדלת. לרוב הבנות זה קרה לפחות פעמיים. מסתבר שפרטיות היא מילה גסה במחלקה הסגורה.
"קדימה, תזדרזי", אמרה לי אחת האחיות. "אני נועלת את החדרים". ואז התברר לי, לחרדתי הרבה, שחלק מסדר היום במחלקה הייתה העובדה שלא ניתן לשהות בחדרים מתום שלב המקלחות ועד לאחרי ארוחת הצהריים. הבנתי שלא אוכל להסתתר בחדר עם עצמי, ואיאלץ להעביר את הזמן בנוכחות המראות הקשים במחלקה.
"בנות, ארוחת בוקר!", שמעתי את אחת האחיות אומרת. ניגשתי אל חדר האוכל וישבתי בשולחן לארבעה. מולי היתה מונחת צלחת עם ביצה קשה, סלט, גבינה ודיסה. הכל הוגש בכלי בית חולים שעוררו בי חלחלה. הקושי לאכול נבע גם מהעובדה שחלק מהבנות אכלו בצורה מאוד לא אסתטית - האוכל נזל מפיהן ישירות על הרצפה.
עם תום ארוחת הבוקר נקראתי לחדר הרופאים. בחדר שאליו נכנסתי ישבו כעשרה רופאים ורופאות סביב שולחן. אחת מהן הציגה את עצמה כפסיכיאטרית של המחלקה, והציגה בפני את שרון - הפסיכולוגית שאחראית על הטיפול בי בזמן השהות במחלקה. נשאלתי לא מעט שאלות, בהן מה הביא אותי לאשפוז ואילו תרופות אני נוטלת. הסיטואציה לא הייתה נעימה במיוחד. הרגשתי שאני עומדת תחת זכוכית מגדלת בזמן שלא מעט אנשים בוחנים אותי.
בשעה ארבע אחר הצהרים החלו שעות הביקור, וראיתי שמעט מאוד אנשים מגיעים לבקר את בנות המחלקה. אימא שלי הגיעה ובידיה כמה חפצים עבורי מהבית. דאגתי שתביא לי סיגריות ומשהו מתוק, שימתיק מעט את הטעם הרע שהיה לי בפה.
פרק 4: נראה לי שמיציתי
כבר ביום השני שלי במחלקה הרגשתי שמיציתי את השהות שלי במקום. אין ספק שזה לא מקום בשבילי. שאלתי את אחת האחיות מה עלי לעשות כדי לצאת מהמחלקה והיא הסבירה לי שבתור מישהי שאשפזה את עצמה מרצון אני יכולה לכתוב מכתב לרופאים, ובו להסביר מדוע אני חושבת שאני יכולה להשתחרר.
הרופאים חייבים להתייחס למכתב שלי תוך 48 שעות. היה לי ברור שאני חייבת לכתוב את המכתב הזה כמה שיותר מהר, ולא יכולתי לשאת את המחשבות על המתנה של 48 שעות במחלקה. כתבתי מכתב קצר, רהוט כמו שאני יודעת לכתוב, וביקשתי להשתחרר.
באותו הזמן, לצד הקושי, ואולי בגללו, הרגשתי שכל הכוחות שלי חזרו אלי. חשתי שמחה ואנרגטית. ידעתי שאשפוז זו לא אופציה והבטחתי לעצמי שאלחם על חיי. אעשה כל מה שצריך בשביל לשנות את החיים שלי ולהפוך אותם לטובים יותר. את המסר הזה גם נאמתי נחרצות בפני כל מי שהגיע לבקר אותי בשבוע הראשון. אני לא אמורה להיות באשפוז, אני חזקה, יש לי תוכנית פעולה ברורה להמשך. חיכיתי רק לצאת משם כמה שיותר מהר.
אחרי כמה ימים פגשתי לראשונה את שרון, שהייתה הפסיכולוגית שלי בזמן השהות במחלקה. שרון הסבירה לי שניפגש לשיחה בכל שבוע בימים שלישי ושישי. כבר בפגישה הראשונה נאמתי גם לשרון את אותו נאום - שהמקום הזה לא בשבילי, שאני מרגישה מצוין ואין לי מחשבות אובדניות.
סיפרתי לה שיש לי תוכניות לעתיד, ובכלל שאני רואה עכשיו הכל בצורה אופטימית. הדברים לא נאמרו על מנת לעשות מניפולציה שתגרום לשחרורי. באותם רגעים באמת הרגשתי ככה. מבחינתי הייתי אותנטית לגמרי.
שרון שיקפה לי שמדובר בשינוי מאוד משמעותי ושאלה איך ייתכן שרק לפני מספר ימים התכוונתי להתאבד, ועכשיו אני מדברת על עתיד ורוד. עניתי לה שאולי אפשר לייחס את השינוי לטיפול התרופתי החדש שהתחלתי כשהגעתי למחלקה, ובאותה נשימה ציינתי בפניה שקורה לי תמיד משהו כשאני מגיעה לתחתית. משם אפשר רק לעלות.
המחלקה הסגורה של המוסד ללא ספק היתה תחתית משמעותית, אבל שרון לא השתכנעה, ואמרה שצריך לתת לזה עוד זמן. יצאתי מהשיחה מאוכזבת ומובסת. הבנתי שאני צפויה להמשיך לבלות במחלקה לפחות עד השיחה הבאה עם שרון, והייתי חייבת למצוא דרכים להעביר את הזמן. אמנם קראתי הרבה מאוד ספרים, אבל יש גבול לכמה אפשר לקרוא ולהתעלם מכל מה שמסביב.
פרק 5: נערות בהפרעה
מטבעי אני אדם חברותי וסקרן, ובימים הבאים מצאתי את עצמי משוחחת לא מעט עם הבנות במחלקה. חלקן היו מסוגרות ולא עשו רושם שהן מעוניינות לשתף פעולה עם ניסיונות השיחה שלי, וחלקן היו פתוחות יותר בנוגע לסיבה שבגינה מצאו את עצמן במחלקה הסגורה, ושיתפו אותי בפרטים נוספים על עצמן.
למדתי שהמחלקה כללה אוסף די מגוון של טיפוסים. היו נשים שסבלו ממאניה-דפרסיה, אחרות אובחנו כסכיזופרניות, חלקן הוגדרו כסובלות מדיכאון. הייתה אבחנה בין הבנות שהיו בסטטוס של אשפוז כפוי לבין הבנות שאשפזו את עצמן. אלו שהיו באשפוז כפוי דיברו ללא הרף על מועד הצפי לשחרורן ועל הוועדה שאמורה לקבוע אם ומתי ישתחררו.
מדי פעם, שמתי לב, חלק מהבנות "נעלמות" פתאום לכמה שעות, ואז הבנתי שאפשר לקבל הקלות. למדתי שהרופאים יכולים לקבוע אם מותר לך לבלות כמה שעות מחוץ למחלקה, בשטח בית החולים. לבנות אחרות הרשו לצאת הביתה בליווי לכמה שעות, ואחרות קיבלו חופש, ויצאו הביתה למשך סוף השבוע.
תוך כמה ימים אישרו גם לי לצאת מהמחלקה לכמה שעות, אך רק בשטח בית החולים, ובתנאי שזה יהיה בליווי אחד המבקרים שלי. זו הייתה הקלה די משמעותית, ודאגתי לנצל אותה כמה שאפשר. בכל פעם שמישהו בא לבקר אותי ישבנו למטה על אחד הספסלים, שם יכולתי לנשום אוויר, לשוחח בטלפון ולעשן.
הישיבה בחצר למטה לא הייתה לגמרי נעימה, כי כל הזמן ביקשו ממני סיגריות. כעבור מספר ימים ביקשתי מהאחיות שיאפשרו לי לצאת לכמה שעות הביתה, אבל לא אישרו לי.
עם הזמן למדתי לחבב חלק מהבנות במחלקה ולהתרגל לאחרות, שחיבבתי פחות. התחברתי עם בנות שסיפרו לי שהן גרו בהוסטל ועם אחרות שסיפרו כי הן מכורות להרואין, עם בנות שטרום הגיען למחלקה קיבצו נדבות ועם כאלה שעסקו בזנות למחייתן. השיחות עם הבנות לא היו עמוקות ומשמעותיות. היה נראה לי שכל אחת די עמוסה עם חייה שלה, ולא פנויה להכיל שיחה עם מישהו אחר.
לרוב הבנות לא הייתה משפחה תומכת, ושמתי לב שהיו בנות שאף אחד הגיע לבקר אותן במשך כל השהות שלי במחלקה. אותי ביקרו כל יום. אימא הגיעה על בסיס יומי, לפעמים אבא או אחותי הצטרפו אליה. מדי פעם חברים קפצו לבקר, בעיקר בשבוע הראשון שלי במחלקה.
הימים עברו לאט, אבל התחלתי להתרגל לשגרה, לאוכל, לבנות ולהתנהגות שלהן ולסדר היום במחלקה. כבר פחות נלחצתי מהצעקות, מהקללות, מהמראות של בנות שישנות על הרצפה במסדרונות או צורחות כשמישהו גנב להן חפצים.
שמחתי לקחת חלק בכל פעילות שהפרה מעט את השגרה. פעמיים בשבוע השתתפתי בסדנת ריפוי בעיסוק, שאפשרה לי לחזור לתחביב ישן שלי - סריגה. האפשרות לסרוג ניתנה לי רק בזמן הקצוב של הסדנה מכיוון שאסור היה להחזיק מסרגות בזמן השהות במחלקה.
אמא הביאה לי מהבית קלפים ומדי פעם מצאתי מישהי שאפשר היה לשחק איתה רמי. את רוב הבנות זה לא עניין במיוחד, והן העדיפו לעשן או סתם לבהות בטלוויזיה. בשלב מסוים נוספה לפעילויות גם סדנת פסיכודרמה שהייתה חביבה עלי במיוחד. חיכיתי מאוד לשיחות הדו שבועיות עם שרון הפסיכולוגית. הרגשתי שאני יכולה לדבר איתה. היא הייתה בחורה מאוד עדינה והיה לה קול שקט ומרגיע.
פרק 6: געגועים לכלא
שבועיים מיום האשפוז שלי שרון הודיעה לי שהוחלט לתת לי אישור לצאת הביתה בליווי לכמה שעות באמצע השבוע, ושאני גם יוצאת הביתה לשישי-שבת. שמחתי מאוד, אבל היתי מתוחה, ולא ממש הבנתי למה. לכאורה זה מה שרציתי, אז למה פתאום זה נראה לי כל כך מפחיד? לא ידעתי להסביר. לא אמרתי כלום לשרון כי פחדתי שהיא תשנה את דעתה.
מיום המחרת ועד היום שבו הייתי אמורה לצאת הביתה חשתי שוב בחרדות שהיו מלוות בתחושות פיזיות קשות. השכלתי להבין את הקשר בין העובדה שהחרדות חזרו לכך שאישרו לי לצאת הביתה לכמה שעות, אבל ההבנה הזאת לא עזרה לי להירגע.
ביום שבו ניתן לי חופש לכמה שעות אימא הגיעה לאסוף אותי. החלטנו יחד שניסע לאחותי. חשבתי שבילוי עם האחיינים שלי ודאי יצליח להרגיע אותי, ואכן כך היה. היה מוזר "לצאת לחופשי" בידיעה שעוד כמה שעות אשוב לבית החולים, חזרה לפיג'מה.
נותרו עוד שלושה ימים להעביר במחלקה עד לסוף השבוע בבית. החרדות לא פסקו. הייתי מתוחה וניסיתי להקל על המתח על ידי ניסיון לארגן לעצמי מרחוק כמה שיותר פעילויות מרגיעות לסופ"ש. תכננתי לקחת איתי ספר שהתחלתי לקרוא, ביקשתי מאימא שתקנה לי מסרגות וצמר בכדי שאוכל לסרוג, וקבעתי עם חברות. חיכיתי גם למפגש עם הכלבה שלי, ששהתה בזמן הזה אצל הורי.
סוף השבוע הגיע. המתח לא פסק והרגשתי צורך לשתף בכך את שרון. סיפרתי לה שהחרדות חזרו, ואני חוששת שיהיה לי קשה לבלות את סוף השבוע מחוץ למחלקה. שרון אמרה שזה מאוד הגיוני, ושהרבה פעמים בנות רוצות מאוד לצאת מהמחלקה, אך כשמגיע הרגע הן מגלות להפתעתן שהן לא מוכנות לכך נפשית. שרון הרגיעה אותי בכך שאני חוזרת למחלקה ביום שבת בערב, וביקשה שאם יחזרו לי מחשבות אובדניות אשוב באותו הרגע למחלקה.
אימא באה לקחת אותי ונסענו יחד לבית שלהם. ניסיתי להעסיק את עצמי בכל רגע, אבל שום דבר לא עזר לי להירגע. הרגשתי נורא ולא ממש הצלחתי להבין למה. הייתי מתוסכלת וחששתי שזה אומר שלעולם אצטרך להישאר במחלקה הסגורה. ביקשתי ללא הרף מאמא שלי שתעזור לי, שתמצא דרך להקל עלי את הסבל הרב שהרגשתי.
אימא אמרה שהיא לא יודעת איך לעזור לי, וראיתי את התסכול הרב שלה. בשבת בצהריים דודים שלי הגיעו לבקר. ישבתי איתם בסלון, קפואה, לא מסוגלת לנהל שיחה או להתנתק מהתחושות הרעות. הלכתי לחדר השינה של הורי וחזרתי לסלון עם כדורים בידי.
אימא ראתה את הכדורים ומיד שאלה מה אני עושה. הסברתי לה מתוך הייסורים שהרגשתי שאני חייבת לקחת כדור שיאפשר לי לישון. היא ידעה שלא מדובר על כדור שאני אמורה לקחת, וחטפה את הכדורים מידי. באותו רגע פרצתי בבכי והתחננתי בפניה שתתן לי לקחת כדור הרגעה. אחרי מספר דקות אמרתי לה שזה מה שאמרו לי לעשות אם ארגיש מצוקה בסוף השבוע.
אימא חזרה ושאלה אם אני בטוחה שזה מה שאמרו לי, ואמרה שאם תגלה שאני משקרת היא לא תאמין יותר לשום מילה שלי. ידעתי שאני משקרת לה במצח נחושה אבל זה לא עניין אותי. רק רציתי למצוא דרך להפסיק את הכאב. לקחתי את הכדור וביטלתי את התוכניות שקבעתי עם חברות. חיכיתי לרגע שארדם ואוכל לברוח לשינה מקהת חושים. בערב החזירו אותי למחלקה.
פרק 7: תם ולא נשלם
בבוקר המחרת הרגשתי נורא. כל הגוף שרף לי מבפנים, והרגשתי שאני לא יכולה לנשום. החרדות גרמו לתחושות פיזיות ורגשיות שלא יכולתי להכיל. התחננתי לאחות שתתן לי כדור הרגעה, והיא אמרה שרק רופא יכול להחליט על דבר כזה. פרצתי בבכי וניסיתי לשכנע אותה שוב ושוב. בסוף היא הצליחה לתפוס את אחד הרופאים שרשם לי כדור הרגעה. הבנות במחלקה הופתעו לראות אותי במצב נפשי כזה, שהיה שונה משמעותית מהמצב שבו הייתי בשבועיים הראשונים שלי במחלקה. הן ניסו לעודד אותי שיהיה בסדר, ושאפסיק לבכות. לשמחתי תוך כמה זמן כדור ההרגעה התחיל להשפיע, ונרדמתי לכמה שעות במיטתי. מאז נוסף כדור ההרגעה באופן קבוע לתרופות שקיבלתי על בסיס יומי.
באותו יום חל בי מפנה. כבר לא הזדרזתי לומר שאני מוכנה להשתחרר הביתה. הבנתי שיש משהו במחלקה הסגורה שגורם לי להרגיש בטוחה. עם כל הקשיים, סדר היום הקשוח, השעמום והמראות הקשים, עדין הרגשתי מוגנת יותר מאשר בחוץ, "בעולם האמיתי".
מצד אחד ההבנה הזאת גרמה לי להרגיש סוג של שלווה ומצד שני עדין הייתי מוטרדת מהמשמעות שנלוותה אליה. חששתי מהרגע שבו יגידו לי שאני משתחררת מהמחלקה. הרגע שבו אצטרך שוב להתמודד.
אימא ניסתה להרגיע אותי ופעלה רבות כדי ליצור עבורי מערכת תמיכה, כזאת שתעטוף אותי מרגע השחרור שלי מהמחלקה. דובר על כך שיש אפשרות להצטרף למסגרת של אשפוז יום במוסד, מחלקה שמגיעים אליה על בסיס יומי לכמה שעות בבוקר, וחוזרים ממנה יום יום הביתה. הרעיון מצא חן בעיני ונתן מענה לחששות שלי שמהרגע שאשתחרר מהמחלקה שוב לא תהיה לי סיבה לקום בבוקר.
בתחילת השבוע האחרון שלי במחלקה הוגדר מועד השחרור שלי, וסוכם שאני אתחיל במסגרת של אשפוז יום. בסך הכל שהיתי במחלקה 31 ימים.
31 ימים שאותם לא פשוט לסכם במילים. 31 ימים שבהם למדתי הרבה על עצמי, על אשפוז במחלקה סגורה, על מציאות אחרת מזו שהייתי מורגלת בה.
כיום אני מבקרת באישפוז יום של המוסד ארבע פעמים בשבוע, מסגרת שאמורה לעזור לי להשתקם. אין לי ציפיה להשתחרר מהמוסד "בריאה" - לא בדיכאון. הדיכאון הוא חלק ממני, וכנראה שאצטרך ללמוד לחיות איתו. התקווה שלי היא שאצליח להתאזן, שאצליח לנהל חיים שגרתיים ולמצוא אוסף של גוונים בין השחור ללבן.
לפנייה לכתב/ת 
