ככה זה כשיש שניים / על ניצחון גולדן סטייט
קווין דוראנט תמיד היה תופעת כדורסל - אבל רק ליד כוכב כל-כך לא אגואיסט כמו סטפן קרי הוא יכול לספק הופעה כה יעילה, אלגנטית ועוצמתית. שילוב הכוחות שהם יוצרים הוא הדבר הכי קרוב לשלמות שתראו על הפרקט בזמן הקרוב. שרון דוידוביץ' על חלום שמתגשם
הנה חידה שלא תמצאו בשאלון הפסיכומטרי הקרוב: 210 סנטימטרים של אחד משחקני ההתקפה הטובים אי פעם, דוהר לכיוונכם במהירות של 40 קמ"ש במתפרצת. בצד, על קשת השלוש, ממתין הקלע הטהור בהיסטוריה של הליגה. אתם לבד, זה אמצע הלילה, העולם מסתכל. מה תעשו?
דוראנט: "אנחנו יכולים להיות יותר טובים"
א. מתפללים לאלים. החדשים והישנים
ב. משנים את חוקת ה-NBA ומוסיפים שחקן שישי להגנה
ג. תשובות א' ו-ב' נכונות
ד. תשובות א'-ג' לא באמת יעזרו לך
בקיץ 2016, כאשר ה-MVP של השנתיים הקודמות השיל מהאגו שלו והצטרף למשלחת שביקשה מקווין דוראנט להצטרף לגולדן סטייט – זו בדיוק הייתה הכוונה של סטפן קרי. החלום היה לראות את הווריורס משחקים כמו ב-91:113 על קליבלנד, ואת הצמד דוראנט-קרי משתף פעולה כך. בדיוק כך.
על דוראנט עוד יהיה מקום להרחיב בהמשך, בעיקר על המאבק האישי שלו להדוף את כל הביקורות על הבחירה הקלה במעבר לגולדן סטייט. אבל רמת הכדורסל אליה הגיע הלילה (38 נקודות, 8 ריבאונדים, 8 אסיסטים ו-0 איבודים!), שהייתה מהמרשימות במשחקי הגמר במילניום הנוכחי, הגיעה לא רק בגלל מי שהוא, אלא בגלל מי שלידו.
כי ליד ראסל ווסטברוק זה לא היה קורה. לא ביעילות כזאת, לא באלגנטיות כזאת (שיא קריירה של שישה דאנקים, כולם בחצי הראשון). ליד קרי, שמוכן לזוז הצידה – פיזית ומטאפורית – ולתת לכישרון טהור כמו דוראנט את המקום להתבטא על המגרש, זה הכי קרוב לשלמות שתראו מצמד כדורסל בעל האופי הנכון. צמד שנמצא בלבה של קבוצת כדורסל שרושמת 31 אסיסטים במשחק מספר 1 כה מותח ומדובר.
קליי תומפסון כמשל
לדבר על ההתקפה של גולדן סטייט מבלי להזכיר את ההגנה המדהימה שלה זה כמו לצאת באמצע הסרט בקולנוע. לא תבינו את התמונה המלאה.
אלה לא רק 12 החטיפות, אלא העובדה שרובן מובילות למתפרצות קלות. אלה לא רק 20 איבודי הכדור של קליבלנד, אלא מה שהווריורס עושים איתם. זו העובדה שקבוצת ההתקפה הטובה בפלייאוף הנוכחי נעצרה על 91 נקודות ו-34 אחוז בלבד מהשדה.
והכל מתחיל ונגמר באופי הקבוצה והשחקנים שלה. קליי תומפסון היה עד לפני שנה וקצת האיש מספר 2 במועדון, מכונת התקפה שיכולה גם לקלוע 37 נקודות ברבע. אבל זה לא מה שצריך ממנו כרגע. למרות 3 מ-16 בלבד, תומפסון היה מצוין בהגנה ועצר את המתקיפים מולו על 1 מ-12 מהשדה. והנה, קיבלתם בפסקה אחת את הטרנספורמציה שגולדן סטייט הייתה מוכנה לעשות כדי לקבל אליה באופן חלק את דוראנט.
מופע העירום של קליבלנד
אל תתפלאו אם מירי רגב תסרב לממן את המשחק השני בגמר, לאחר שגולדן סטייט חשפה את קליבלנד במערומיה (מי נותן פה סטגדיש?). כי זו הייתה גם תצוגת הגנה מחפירה של האלופה, שבמשך משחק שלם לא רשמה ולו חטיפה אחת, אבל חטפה 56 נקודות קלילות בצבע וגרמה לארבעה איבודי כדור בלבד (הכי מעט בגמר אי פעם).
נכון, אין הרבה מה לעשות מול הווריורס, אבל אפשר לעשות מעט. ואת זה טיירון לו לא עשה. קיירי ארווינג, למשל, הוא נכס בהתקפה ונטל בהגנה. לא הוא צריך לשמור על קרי אלא דווקא ג'יי. אר. סמית'. המעברים בחסימות לא יכולים להיות מתחת לחוסם, לא מול דוראנט וקרי, הירידה להגנה שערורייתית והסגירה לריבאונד (14 כדורים חוזרים בהתקפה לגולדן סטייט) חייבת לעלות מדרגה. להתקפה הטובה בהיסטוריה, אולי, אתם נותנים 14 הזדמנויות לתקן את עצמה?
לברון ג'יימס עשה פחות או יותר את שלו (28, 15, 8), אבל עם שמונה איבודים הוא לא ניהל נכון את המשחק. קליבלנד חיזקה את עצמה במהלך העונה (קייל קורבר, דרון וויליאמס, צ'אנינג פריי), אבל הכל נשאר כשהיה – לברון-קיירי-לאב קלעו 64 נקודות מתוך ה-91, כשמרבית 27 הנקודות הנותרות נקלעו בגארבג'. סמית' וקורבר לא מנוצלים היטב, קיירי חונק את ההתקפה עם הכדרור הבלתי פוסק.
וכאן מגיע האינסטינקט שבא ואומר שגם משחק מספר 1 בעונה שעברה הסתיים בתבוסה (89:104 לגולדן סטייט). שקליבלנד אפילו חזרה מ-3:1. רק שישנו הבדל קטנטן, ממש זעיר מהגמר ההוא: קווין דוראנט בחמישייה, לא האריסון בארנס. בקטנה.
