דברים שאף אחד לא אוהב לספר על ההורות

כשדמיינתי את עצמי אמא ראיתי רגעים צבעוניים ופוטוגניים של הרמוניה מושלמת, מפריחים בועות ומרקדים ביחד. רגעים כאלה שהם מתוך סרט דיסני - מלאי קסם ואפילו קצת הזויים. ציפורים קטנות ברינה ובחדווה מחליפות לתינוק חייכן חיתול, בעוד אמו הקלילה מפזזת בחינניות במרחב. אלו הם הרגעים שדמיינתי. רגעים שגרמו לי לחייך לעצמי ולקוות.

היום אני אמא וקשה לי בכלל להאמין כשהרגעים האלו בחלקם מתגשמים (פחות ציפורים מזמרות, אם כי אם מישהי נתקלה בהן אני אשמח מאוד לשמוע ולשכור את שירותיהן). יש אינסוף רגעים קטנים כאלו שמתגשמים, קורמים עור וגידים כל הזמן.

כשאנחנו מתבוננים בילדון שדומה לשנינו שאומר משהו חכם ומפתיע או כשהוא קורא בקול מתוק לדובדבנים "דובי-ננים", ואנחנו ביחד צוחקים. גם כשהוא סוף-סוף נרדם ופורש את הידיים לצדדים בהתמסרות ושלווה. לפעמים אלו בכלל רגעים מאוד גדולים.

רגעים של אושר(צילום: אלבום פרטי)

היו עוד הרבה רגעים קסומים ומפתיעים שגרמו לאושר גדול, מזל וברכה - כשגילינו שאנחנו בהריון, כשסיפרנו למשפחה, כשהרגשתי אותו בועט (בפעם שהייתי בטוחה שזה הוא ולא גזים), כשהתחילו הצירים, כשהוא ינק בפעם הראשונה, בחדר לידה. עוד רגעים בלתי נשכחים היו כשהוא התחיל להחזיק לבד את הבקבוק, כשגיליתי אצלו שן מבצבצת, כשהוא התיישב בעצמו, כשהוא עשה את הצעד הראשון שלו, ולאחרונה כשאמר 'אמא, אני אוהב אותך'".

לטור הקודם - "הייתי אמא היסטרית"

אין כוח

מה שלא ידעתי ולגמרי לא דמיינתי זה את התמונה המלאה, זו שקיימים בה גם עוד המון רגעים אחרים. רגעים שהם פחות מחמיאים, פחות מפתים ויותר אפורים או בצבעים מכוערים. רגעים שהיה קשה לדמיין כי הם לא כל כך נראים ולא כל כך מדוברים - לא בסרטים וגם לא בחיים הווירטואלים, כמו למשל הרגע שהיה לפני הרגע שנתפס כל כך יפה בעדשת המצלמה, שבו למעשה "נבחתי" על בן זוגי - "נו, צלם כבר תמונה!".

הרגע שלא איחר לבוא כשהקטנצ'יק הפך את הקערה על פיה (תרתי משמע - גם שפך סבון דביק על כל המרפסת וגם פרץ בבכי וצווחות על זה שדרשתי להפסיק את ההתפלשות שלו בזוהמה החלקלקה). ובכלל, הרגעים של הפאניקה (אני בהריון?! אסור לאכול סושי?!) או הרגעים בהם מישהו אומר משהו לא מפרגן ("את באמת נראת נפוחה" או כשמברכים אותך על היותך בהריון, בעוד שילדת לפני שנה).

צירים שלא נגמרים בחדר לידה(צילום: אלבום פרטי)

הרגע הכואב הזה בלידה, כשאת מרגישה שזהו, אין לך יותר כוח, אין תושייה, זהו. את נשארת פה בחדר לידה הזה עם הצירים האלה והבטן העגולה לנצח - גם הוא רגע פחות מפתה או הרגע הזה שבו הוא חוזר לעבודה וכולם חוזרים לחייהם הקודמים, ורק את נשארת בבית שסועה, עייפה ומפוחדת עם אוצר חי שמשום מה לא הגיע עם ספר הדרכה.

בשלב מסוים מגיע הרגע הזה שאת קולטת שיש המון רגעים כאלה. שהם לא הרגעים שחשבת שיהיו. הרגעים הם שזורים, לעיתים חופפים, והחיים עצמם מורכבים גם מהדברים הקסומים וגם ממה שנמצא מאחורי הקלעים.

שירלי טמיר היא אמא של גילי בן השנתיים, בלוגרית לאמהות ויוזמת אירועים לאמהות מחוץ למרחב הווירטואלי

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבור הורים של ynet