ביקורת סרט: "המעגל" - מותחן צפוי ואידיוטי על עידן הפייסבוק
עם גיבורה לא אמינה, מסרים מובנים מאליהם ובאופן כללי פוטנציאל לא ממומש, הסרט בכיכובם של טום הנקס ואמה ווטסון עוסק בסכנות הטמונות ברשתות החברתיות באופן רדוד ולא מספק. אפילו הדמות התואמת את סטיב ג'ובס שמגלם הנקס לא מצילה את המצב
אפשר לתאר את "המעגל" ("The Circle") כ"המופע של טרומן" בעידן הרשתות החברתיות. אם חלילה נרמזת בניסוח הנ"ל נימה חיובית כלשהי, נבהיר זאת מיד: מדובר בסרט אידיוטי למדי שמנסה לעסוק בנושאים מתוחכמים.
האח הגדול, טכנולוגיות צילום מתקדמות, פייסבוק וכיו"ב משמשים פה בסיס למעשיית מוסר המזהה את צילו הרחב של ג'ורג' אורוול מוטל על המאה ה-21. טום הנקס מגלם את דמותו של תואם-סטיב ג'ובס שבאמצעות מצגות המוקרנות על מסך ענק מאחוריו הוא מציג בפני קהל מאמינים משולהב את הטכנולוגיה המשוכללת שעומדת, אחרי הכל, להפוך את העתיד לגיהינום בעבור הפרטיות. ואכן, מנטרה כמו "Sharing is Caring" שבה ומהדהדת בחלל האולם באוזני מי שאינם מזהים את התופת הגלומה ברשתות החברתיות.
אמה ווטסון האיומה מגלמת פה צעירה נאיבית המתקבלת למה שנדמה כמשרת חלומותיה: עבודה בענקית טכנולוגיה בשם "המעגל" שנדמית כהכלאה בין אפל ופייסבוק ומנוהלת על ידי גורו שטני וכריזמטי. שם היא מתוודעת לפיתוח האחרון, מצלמת-עין זעירה וקומפקטית המאפשרת לייב-סטרימינג ופילוח נתונים אכזרי כמעט בהיקפו. כאשר היא מתנדבת לענוד אחת 24/7 היא נהפכת אומנם לתופעת-רשת, אך מגלה גם את ההשלכות המסוכנות שטומנת הטכנולוגיה המתקדמת לחייה הפרטיים. ממש כך.
הבמאי ג'יימס פונסולט (צמד סרטיו הקודמים, "The End of the Tour" ו-"The Spectacular Now", זכה לביקורות נלהבות) עיבד בשיתוף המחבר את ספרו של דייב אגרס המבקש לעצב פנטזיה אורווליאנית שאינה אלא סיפור מוסר טריוויאלי. "המעגל" הוא לא יותר משיעור חברה שעניינו תפיסת הפרטיות בעידן של זרימת מידע, והאופן שבו טלפונים חכמים וטאבלטים הפכו להיות כלי ציד בידיו של המון מוסת. מקומה של האלגוריה הפוליטית אף הוא לא נפקד פה, וזה קורה כאשר דווקא הגיבורה החתרנית שהפכה (בדרך מופרכת למדי) למאמינה אמיתית בערכי המעגל, מעלה הצעה חדשנית הקשורה למעורבות המגה-חברה בתהליכי בחירות.
מבחינה סגנונית, הסרט אינו מממש את הפוטנציאל הגלום בו. יש משהו רדוד בדימויים של מצלמות מעקב דיגיטליות ובתגובות הכתובות (חלקן אף בעברית) של עוקבים מכל רחבי העולם המלווים את מבצע השקיפות הטוטאלית שאליו נרתמת הגיבורה. החשיפה הזו מביכה את הוריה הפשוטים (את אביה הלוקה בטרשת נפוצה מגלם ביל פקסטון המנוח בהופעתו הקולנועית האחרונה), ומעמתת אותה עם חבר ילדות טכנופוב (אלאר קולטריין מ"התבגרות"). התוצאות הטרגיות, אגב, אינן מאחרות לבוא.
הבעיה העיקרית נעוצה בתחושה שהעולם הדיסטופי שהסרט מתאר אינו כה מופרך אחרי הכל. אומנם, להבדיל מ"הרשת החברתית" ו"סטיב ג'ובס" - הסרט אינו מציג את דמות היזם הטכנולוגי כאיש חזון. אך מצד שני, לא לגמרי ברור מהו הכוח המניע אותו. קל להתפתות ולומר שמייסד המעגל חותר לשליטה מוחלטת בחיי בני האדם באמצעות הטכנולוגיה, אבל האופן שבו מגלם אותו הנקס מותירו בעיקר כאניגמה נטולת אישיות מעניינת במיוחד.
דמות לא מפותחת נוספת היא זו של ממציא רשת חברתית (ג'ון בוייגה מ"מלחמת הכוכבים" המתחדשת), מעין גרסה קיצונית של פייסבוק, החש כי כוונותיו הטובות השתבשו. עתה הוא משוטט כרוח רפאים מתחת לאדמה, ומציג בפני הגיבורה את צדו האפל וההרסני של החזון שהניע אותו.
מה שגורם לסרט לקרוס באופן סופי ומוחלט הוא הדמות הנשית הראשית בו. מדובר בצעירה ההולכת ונכבשת, תחילה אמנם מתוך הסתייגות, בלהט ובהתלהבות שמניעים את העובדים במעגל. אבל כאן עולה השאלה המתבקשת: האם באמת אין לה מושג מהן ההשלכות של החידושים הטכנולוגיים על הספֵירה הפרטית? האם היא באמת מאמינה במנטרות השטותיות שהמוני צעירים כמותה חוזרים עליהן בצייתנות באוזני הגורו הזחוח? האם, במילים אחרות, היא מעולם לא צפתה ב"האח הגדול" ואין לה פייסבוק?
וכך, "המעגל" אינו מצליח להיות סאטירה אפלה במיוחד וגם לא מותחן פראנויה אפקטיבי של העידן הדיגיטלי. הוא אומר את הצפוי באופן הכי מובן מאליו.
