"הוא צעק לי בטלפון - אני מתאבד, תעזרי לי"
לאחר שקיבל תשובה שלילית מוועדת ההשתלות, ביקש עמוס (שם בדוי), מטופל דיאליזה שציפה לכליה שתציל את חייו, להתאבד מרוב תסכול וכאב. הוא אפילו לא דמיין שבאותו זמן ממש החלו שני בניו בהליכי בדיקה להתאמה. ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, מביאה סיפור מהחיים על כליה אחת שהצליחה לקרב בין בני משפחה
"אני מתאבד", נשמעה זעקה מבעד לשפופרת. "מישהו רוצה להתאבד!" קראה אחת המזכירות כשהעבירה לי את שיחת הטלפון הנואשת.
עד אז שיחות הטלפון שקיבלתי בנושא התאבדות הגיעו מאנשים שרוצים להתאבד ומבקשים לתאם איתנו, צוות המרכז להשתלות, את נטילת האיברים שלהם לאחר מותם. אנשים שמבקשים למות - וגם להציל חיים. שיחות מהסוג הזה לרוב מסתיימות - לאחר שעה ארוכה של ניסיונות להתחבר עם המבקש להתאבד - בעדכון של גורמי הרווחה בקהילה או של המשטרה.
אבל הפעם זו הייתה שיחה אחרת. המתקשר, שצעק בטלפון "אני מתאבד! תעזרי לי!", היה עמוֹס (שם בדוי), גבר בשנות החמישים לחייו שפגשתי שבוע קודם לכן בוועדה הארצית להשתלות מתורמים חיים. הוא מטופל בדיאליזה ומצפה נואשות להשתלת כליה. לוועדה הוא הגיע עם תורם כליה שאינו קרוב משפחה, והוועדה מצאה כי אין לאשר את התרומה, ושיקוליה המקצועיים נותרו חסויים. הוא טלפן אליי דקה אחרי שקיבל מבית החולים את התשובה השלילית.
מה אומרים לאדם כזה? מה אומרים לאדם שצועק שהוא רוצה להתאבד, שטוען שהוועדה הרגה אותו, שהוא אבוד, שגזרו עליו גזר דין מוות? שאין לו בשביל מה לחיות ושהדיאליזה הורגת אותו? הלב שלי התכווץ. מצד אחד, עליי לייצג את עמדת הוועדה בקביעתה המקצועית, ומצד שני, תחושת חמלה עזה הציפה אותי נוכח ההזדהות עם המטופל, שההשתלה שציפה לה כל כך לא אושרה.
חותמים עכשיו:
לחתימה על כרטיס אדי מקוון - לחצו כאן
ממצוקה משתקת לתקווה מקרבת
במהלך שנותיי במקצוע רכשתי כלים רבים להכלת כעסים ותסכולים, ויותר מכך - כלים לסיום אינטראקציות בהרגשה טובה ותחושת תקווה. למרות כל המיומנויות והידע שבידיי, המצוקה שנשמעה מצדה השני של השפופרת הייתה משתקת. לאט ובזהירות, אחרי שהקשבתי לו משמיע את דבריו המיואשים שוב ושוב, לאחר שהכלתי אותו רגשית והבעתי אמפתיה כלפיו, ניסיתי לגשש אפשרות יותר מעשית של שיחה.
למרבה הפלא, עמוס שיתף פעולה. ניסיתי לבדוק את האפשרות לתרומת כליה מאחד משני בניו, כי ידעתי שאשתו ואחיותיו נבדקו ונמצא כי אינן מתאימות לתרום. הוא פסל את הרעיון ואמר שאחד מבניו עבר ניתוח בעבר, והשני צעיר ורק התחתן. ניסיונות השכנוע הרציונליים והמקצועיים שלי, שאין בכך כל מגבלה, לא הועילו.
להפתעתי, הוא הסכים למסור לי את מספרי הטלפון של שני בניו ואפילו עשה זאת בשמחה. הבנתי שאולי לא היה לו נוח לשוחח איתם בעצמו. התקשרתי לאחד המספרים, והשיב לי האח הבוגר מבין השניים. הוא סיפר כי לפני דקות אחדות הוא קבע תור לבדיקות דם ואולטרסאונד עבורו ועבור אחיו במרפאה שבשכונה כדי לבדוק התאמת כליה לאבא.
כשהתקשרתי לאב לספר לו את החדשות, הוא בכה. הוא בכלל לא דמיין את האפשרות שילדיו מסורים לו עד כדי כך ומוכנים לתרום לו כליה. כעבור ארבעה חודשים התבצעה ההשתלה בהצלחה. ההשתלה לא רק הצילה את האב החולה, היא גם תרמה לחיזוק הקשרים בין בני המשפחה.
ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות ומנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות
לפנייה לכתב/ת 
