"ישראל יצרה מערכת גרעינית בשם 'עכביש', אף אחד לא היה משוכנע שהיא תעבוד"
על פי ה"ניו יורק טיימס" ישראל התכוונה ב-1967 לבצע פיצוץ גרעיני בחצי האי סיני כדי להרתיע את המצרים. ד"ר אבנר כהן, החוקר שנחשף לדברים, טוען כי בידי ישראל לא הייתה פצצת אטום באותם ימים, אך מבהיר: "היינו מאוד קרובים. עבדו יום ולילה כדי לתת לראש הממשלה אופציה"
"יצחק יעקב (יצה) היה תא"ל בצה"ל, הוא היה מתווך בין התעשיות הצבאיות לבין המטה הכללי. הוא לא היה איש פרויקט הגרעין, לכן הידע שלו במה שקורה בפרויקט הגרעין הוא של אדם חיצוני". בעקבות הפרסום ב"ניו יורק טיימס", שהתבסס בין השאר על ראיון שערכו עיתונאי "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן וד"ר אבנר כהן עם יצחק יעקב, לפיו ישראל התכוונה להפעיל פצצה גרעינית בחצי האי סיני במהלך מלחמת ששת הימים, אומר פרופ' כהן כי באותו זמן לישראל לא הייתה כלל פצצת גרעין.
על פי הפרסום ב"ניו יורק טיימס" ישראל הכינה תכנית בשם "שמשון" להטמין ולפוצץ פצצת אטום על פסגת הר בחצי האי סיני, לצורך הרתעת מצרים. ראש אג"מ דאז, האלוף עזר ויצמן מצוטט כאומר כי כל האינדיקציות מראות שמצרים תתקוף את דימונה בעזרת 40 מטוסים. את הדברים חשף תא"ל יצחק יעקב (יצה) שהלך לעולמו לפני ארבע שנים.
תא"ל יצחק יעקב (יצה) בצילומים משירותו הצבאי. בתמונה השנייה - עם רחבעם זאבי (גנדי):
ד"ר אבנר כהן, שחיבר את הספר "ישראל והפצצה", אומר כי יהיה מאוד לא נכון להסתמך על זיכרון של אדם שמתאר אירועים אחרי 32 שנה. "הוא מתאר מאורעות כפי שהוא ראה אותם לפי נקודת המבט האישית שלו. האם זה מתאים באופן מלא לאמת האובייקטיבית וההיסטורית גם ברמה הכוללת? קשה לדעת. לי היו הרבה מאוד שאלות בנושא הזה, לא שלרגע חשבתי שיצה לא אומר לי את האמת אבל ידעתי שהוא אומר לי את האמת מנקודת מבט מאוד מסויימת", מספר כהן, השוהה בארה"ב.
אז בעצם לישראל לא הייתה באותם ימים פצצת אטום, בניגוד למה שמדברים ומתארים.
"ראשית זה נכון, ישראל הייתה במצב שהיא מאוד קרובה ועבדו יום ולילה כדי לתת לדרג שמעל, כלומר לראש הממשלה, איזושהי אופציה שאומרת שלפרויקט הזה יש משקל. העבודה הייתה ליצור משהו, עם הרבה מאוד אלתור. אף אחד לא היה משוכנע במאה אחוז שזה יעבוד. הם יצרו דבר שקראו לו עכביש, זו מערכת פיצוץ גרעינית שצריך לחבר אותה לליבה גרעינית שמרכיבים במקום אחר".
פרופ' כהן אומר שהמשבר של 1967, עוד לפני שפרצה המלחמה, גרם לחיפוש אחרי פתרונות מאולתרים. "הליקופטרים היו צריכים להביא את זה למקום מסוים, צריך לבחור מקום, לשמור עליו, וליצור קשר עם ראש הממשלה. תא"ל יעקב ניסה, ברמה קונספטואלית יותר מאשר ברמה מעשית, להציע תוכנית איך ניתן להביא דבר כזה בכלל לביצוע. הוא בעצמו לא היה בטוח כמה זה אמיתי".
אז אתה אומר שהייתה דרך ארוכה להגיע לאותו מתקן?
"הפרסום ב"ניו יורק טיימס" מבוסס על ראיון ארוך מאוד שלי עם יצה, ניתוח של הריאיון הזה ודברים נוספים שנפרסם אותם פה בארה"ב. יצה חש בצורך שלו לספר את זה כי לדעתו הדבר הזה אין לו יותר משמעות, לא מבצעית ולא מודיעינית, זה עניין היסטורי בלבד. חשוב לציין שבין התאריכים 27-25 במאי 1967 הייתה תחושה מאוד קשה בארץ. ההרגשה שדימונה ובסיסי חיל האוויר יכולים להיות מותקפים".
דימונה הייתה בתוכנית התקיפה המצרית?
"אנחנו לא משוכנעים בזה במאה אחוז אבל על פי ההערכה הישראלית דאז, של רבין, של אהרל'ה יריב וגם של עזר ויצמן, דימונה נחשבה מטרה".
לפנייה לכתב/ת 
