כן לעידוד מודעות, לא לעידוד מסכנות
"בישראל 2017 כמעט ואין קמפיינים או תמריצים אמיתיים המעודדים מעסיקים לשלב עובדים עם מוגבלויות, או לעידוד מגורים של אנשים עם מוגבלויות בקהילה. לעומת זאת, יש קמפיינים המשתמשים בכל סטיגמה על כל מגבלה, כאלו המציגים בצורה מבישה, לא מכבדת ולא אחת פוגעת באנשים עם מוגבלות, הכל בשם גיוס התרומות". טלי בריל, חברה בקואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, בטור אישי
מדינת ישראל באופן לא מפתיע זנחה זה מכבר את הטיפול באוכלוסיות החלשות ביותר בה, אוכלוסיית האנשים עם המוגבלויות. לא צריך להיות ידען גדול בכלכלה כדי להבין שהתקציבים המוקצים לטיפול באוכלוסייה זו נמוכים לאין שיעור מהעלות האמתית הנדרשת.
לתוך החלל הזה נכנסו ונכנסות עמותות שהוקמו, אני מאמינה, מתוך כוונות טובות, לרוב אגב על ידי הורים, והפכו במרוצת השנים לאלו שממלאות את תפקידה של המדינה. החל מהקמת מעונות יום טיפוליים לפעוטות עם מוגבלות, ועד הקמת דיור ותעסוקה לאוכלוסייה הבוגרת. מעמותות שהוקמו במטרה לדאוג לקהילות שונות, הן הפכו לספקיות שירות למדינה. קבלניות ביצוע למדיניות רווחה, שיש בה הכל חוץ מרווחה.
ובמדינת ישראל, כמו במדינת ישראל, החיים במינוס תמידי, התקציבים לא מכסים את העלויות האמיתיות הנדרשות ובכך למעשה יוצאות העמותות– ספקיות השירותים – לקושש לעצמן תקציבים ממקורות חלופיים כדי לעמוד בדרישות ולהגדיל את התרומות והתקציבים שמגיעים מאזרחי ישראל שפותחים את הלב ואת הכיס.
ומאחורי שורות התקציב הבלתי מאוזנות נמצאת קהילה שלמה, נמצאים אנשים הזקוקים לסיוע, ילדים ומבוגרים עם מוגבלויות שונות, וכל מוגבלות בתורה זוכה לימים שזכו לכינוי: "הימים הנוראים", הם הימים הקודמים למסעות ההתרמה למען העמותות, או הימים הקודמים לחגים, אז מנצלות העמותות את "ההזדמנות" כדי להפעיל את המצפון הישראלי לטובת אלו ש"מזלם לא שפר עלהם".
בכל פעם, מוצגים אנשים וילדים עם מוגבלויות שונות בצורה שלא אחת נחשבת למבזה בעיני לא מעט מאלו שלמענם בעצם מקוששים את התרומות. הסטיגמות, אלו שבשאר ימי השנה נאבקים למגר אותן, נשלפות מהמגרה, יחד עם תמונות של המקרים הקשים ביותר, כי חייבים לבלוט ולעורר את שקי הדמעות, כדי להגיע לתורמים, כך יצדיקו מקבלי ההחלטות והפרסומאים שמקבלים את המשימה השנתית – להביא כמה שיותר תרומות.
"תעשומקום" - קמפיין נדיר המעיד על הכלל. התרוצים שבעלי מוגבלות שומעים. צפו:
וכך חברים, נולד המצב האבסורדי בו מצד אחד מדינת ישראל אינה עושה כמעט דבר כדי להגביר את המודעות למוגבלויות שונות, לשבור סטיגמות של עשרות שנים, לשנות מודעות. למעשה, בפועל היא מעודדת את אזרחיה מגיל צעיר להתייחס אל אנשים עם מוגבלויות כאל "מסכנים" הזקוקים לחסד ורחמים ולתרומות לקיומם, וזאת במקום לעודד הכלה הבנה הנגשה ושילובם בחברה.
הגיע הזמן שמדינת ישראל תתנהל כמו מדינה האחראית לכלל אזרחיה
בישראל 2017 לא תראו כמעט קמפיינים המסבירים לציבור לדוגמא אודות כרטיס פטור מתור, לא תמצאו קמפיינים לעידוד הנגשה לכבדי שמיעה או ראיה, ולא תמצאו קמפיינים או תמריצים אמיתיים המעודדים מעסיקים לשלב עובדים עם מוגבלויות בחברה, או לעידוד מגורים של אנשים עם מוגבלויות בקהילה (ואפשר לעשות את זה. דוגמא נדירה של קמפיין מטעם ארגון בזכות וקרן רודמן משובצת למעלה, צפו).
לעומת זאת, כן תמצאו קמפיינים המשתמשים בכל סטיגמה שאתם מכירים על כל מגבלה שהיא, תמצאו קמפיינים המציגים בצורה מבישה, לא מכבדת ולא אחת פוגעת באנשים עם מוגבלות, הכל בשם גיוס התרומות לפעילות הנחוצה.
ובתווך, כמו תמיד, אלו שמתמודדים יום יום ושעה שעה עם המוגבלות שלהם או של בני משפחתם, אלו שהמרחב אינו נגיש עבורם פיזית, אלו שנאלצים להסביר את המהות של כרטיס הפטור מהתור ולהתנצל על קיומו, אלו שנאלצים לחזור כפי שבאו כי אין חניה מותאמת לצרכיהם, הורים שמתחננים בפני מעסיקים שיכירו בזכויות שהוענקו להם, וחרב הפיטורין מונפת מעל ראשם ועוד.
אחרי ששים ותשע שנות מדינה הגיע הזמן לשנות את המצב. הגיע הזמן שמדינת ישראל תתנהל כמו מדינה האחראית לכלל אזרחיה, ובכלל זה האזרחים עם המוגבלויות, תתקצב אותם על-פי הצורך האישי של כל פרט, תקציב דיפרנצאלי לכל אחד לפי צרכיו האמתיים, ובכך יבואו לקיצם הימים הנוראים בהם העמותות מקוששת אל הפתחים, ואיתם יעלמו הסטיגמות שכבר מזמן ראוי היה שיעלמו, ואזרחי ישראל, ובמיוחד ילדי ישראל, ילמדו להתייחס בכבוד ובשיווין זכויות לכלל אזרחי ישראל, עם ובלי מוגבלויות.
הכותבת, טלי בריל, היא אם לשלושה אחד מהם עם צרכים מיוחדים פעילה חברתית למען הורים וילדים וחברה בקואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים.
לפנייה לכתב/ת 
