גם בנים יכולים לבכות: לגדל ילדים בחברה שוויונית
רוב ההורים, גם אלה המתגאים כי הם רוצים לגדל בנים ובנות בשוויון מלא, חוטאים בהתייחסות מגדרית כלפי ילדיהם, בעיקר כלפי בנים. עובדת סוציאלית מסבירה איך אפשר לגדל בנים רגישים ומכילים, ולא פחות מודעים לגבריותם
בעקבות הכתבה ללא רעשי רקע: לגדל ילדות שמאמינות בעצמן עלו בקשות מצד קהל הקוראות והקוראים שאכתוב על המקבילה הגברית - איך לגדל בנים לחברה שוויונית? אז איך באמת מגדלים בן בחברה בת ימינו בגישה פמיניסטית?
מגיל צעיר בנות מבטאות טווח רחב של רגשות כמו עצב, שמחה, התרגשות והתלהבות, והסביבה נותנת לזה לגיטימציה מלאה. ילדה שמקבלת מכה ובוכה, הוריה לרוב יאספו אותה אל חיקם, יחבקו, ינחמו וירגיעו. זה ייראה לכולם מצב טבעי ונכון. לעומת זאת, בנים אינם מקבלים לגיטימציה להביע טווח רחב של רגשות, ובפרט לא רגשות שנתפסים ככאלו המעידים על חולשה, כמו עצב, עלבון, כאב.
לא אחת בנים אחרי גיל שנתיים או שלוש שבוכים מכל מיני סיבות מקבלים תגובות כמו "מה, אתה תינוק?", "אתה גבר, גברים לא בוכים". התגובות הללו נובעות מתחושת איום עמוק אצל המבוגרים על תפקידו של הילד/גבר לעתיד שלתפיסתם הוא צריך להיות רציני וקשוח.
הימנעות מהכרה ברגשות מסוימים או הבעתם גורמת לאדם לחוש ניכור עצמי כי הוא אינו מוכן להכיר ברגשות שקיימים שם ממילא, ולתחושת זיוף, כי אין לגיטימציה להביע את מה שמרגישים. אחד הדברים היותר מופלאים הוא גבר רגיש, שיכול להרגיש כל מיני רגשות ולהביע זאת, שיודע לגלות רגישות כלפי זוגתו, וכלפי זולתו בכלל. אז איך עושים זאת?
- אל תקראו לו "גבר" או גרוע מכך "גבר-גבר".
- כשהילד בוכה, אמצו אותו לחיקכם ונחמו אותו.
- כשהוא כועס, לרוב זה מכסה על כאב או על רגשות אחרים שאין להם לגיטימציה. סייעו לו לתת מילים למה שהוא מרגיש באמת.
- סייעו לו לגבש הבנה על תהליכים רגשיים שקורים אצלכם ואצלו, על ידי כך שתסבירו מה עובר עליכם ומה לדעתכם עובר עליו.
- חזקו את הילד על הבעת רגשות "רכים", למשל: "אני כל כך שמחה שאתה משתף אותי שאתה עצוב, זה באמת קשה".
- אל תקפצו לפתרונות, תהיו איתו בכאן ובעכשיו - "אני איתך, אני מבין שזה כואב לך".
אולי יעניין אותך גם:
אב לתאומים: "מרוסק על הספה בתשע בערב"
נמצא מה משותף להורים של ילדים מצליחים
14 דברים שהורים צריכים לעשות לפחות פעם אחת
בחירת הצבעים
בתחילת המאה ה-20, בנים לבשו ורוד כי זה צבע נמרץ ובנות כחול כי הוא מעודן, כך מלמד אותנו הספר "ורוד וכחול: להבדיל בין הבנות לבנים באמריקה" מאת ההיסטוריונית ג'ו ב. פאולטי מאוניברסיטת מרילנד. אז מדוע אם כך, הטענה שוורוד הוא צבע של בנות, הפכה לעובדה שאין עליה עוררין, ובנים כבר בגיל שלוש יודעים לומר ש"ורוד זה של בנות"? הכול נובע מהצורך של החברה להבדיל מגדרית בין תינוקות בנות לתינוקות בנים, אך החלוקה של הצבעים כפי שאנו מכירים אותה היום היא "תוצאה של איך שהסוחרים והיצרנים ניתחו את ההעדפות של הציבור האמריקני. הוא יכול היה להיות הפוך בדיוק באותה מידה", לדברי פאולטי.
יש משהו מאוד משחרר בהבנה שהבחירה בצבעים לפי מגדר היא למעשה שרירותית. גם אם לא תלבישו את בניכם בוורוד (בין היתר כי פשוט לא תמצאו בגדים מתאימים בחנויות הילדים), זה עדיין ממש בסדר שישתו מכוס ורודה, שיהיו להם משחקים ורודים וכיוצא באלו. אף מין או מגדר לא אמור לנכס לעצמו צבע, יש מספיק מכל צבע לכולן ולכולם.
התנגדו לחלוקה המגדרית בחנויות הצעצועים
בכל פעם זה מדהים אותי מחדש, כשאני נכנסת לחנות צעצועים לחפש מתנה ליום הולדת - שהשאלה הראשונה או השנייה היא: "זה לבן או לבת?". מה זה משנה בעצם? האם בנות לא ייהנו מטרקטור? האם בנים לא אוהבים לעסוק ביצירה? מדוע ערכות המדע נמצאות במחלקת הבנים? כשלילד נולד אח או אחות קטנים, האם הוא לא ירוויח מקבלת בובה ועגלה לטפל בהם כמו ההורה?
אין בכוונתי לומר שצריך להפוך את חלוקת הצעצועים בין המינים, כי אם לבטל את המחיצה - להגדיל את האפשרויות לכולן ולכולם. נולדנו עם הבדלים באיברי המין, ביכולת ללדת וגם באופני למידה. עם זאת, פתיחות ונינוחות עם מגוון גדול יותר לבנים - בהבעת רגשות, בבחירת תחומי עניין, במשחקים ועוד, יעזרו להם להפוך לאנשים בוגרים שלמים ומאושרים יותר.
הכותבת
היא עובדת סוציאלית (.M.S.W), מטפלת בילדים ובני נוער
לפנייה לכתב/ת 
