ילדי העולים יורדים מהארץ: "זה בדיוק כמו בישראל, רק בלי הצרות"
על פי נתוני הלמ"ס, עשרות אלפים מהילדים והנערים שעלו מברה"מ בעשורים האחרונים כבר לא חיים בארץ. חלקם חוזרים למדינות המוצא, והרוב עוברים לצפון אמריקה. "מצאנו את עצמנו בהסתגלות קשה, כלכלית וחברתית", מסבירים צעירים שהתראיינו ל-ynet. "גם נושא הביטחון מטריד"
כמעט עשר שנים אחרי שהגשימה את החלום על הארץ המובטחת ועלתה לבדה לישראל, פ' מבינה שיכול להיות שזה נגמר. בגיל 26, כשהיא כבר אימא לילדה בת שנתיים, היא מתכננת לחזור בקרוב לסנט פטרסבורג. זה לא שהציונות והאהבה לישראל התפוגגו פתאום, זו המדינה הקשה לאזרחיה שגרמה לה לחשוב על מקום טוב יותר לעצמה ולילדיה. "יש לי הרגשה שאני כל היום עובדת, נותנת מעצמי, רק כדי להוציא את הכול על מחייה בסיסית", היא אומרת. "עשיתי חשבון שאנחנו צריכים לחסוך מעכשיו במשך תשע שנים, 5,000 שקל בכל חודש, רק כדי שיהיה לנו את ההון הבסיסי לבית".
פ' היא חלק מתופעה הולכת ורווחת בקרב עולים מהדור הצעיר, שהגיעו לכאן עם שק מלא בחלומות ועוזבים עם הזנב בין הרגליים כדי להתחיל מחדש במקום אחר. על פי נתוני הלמ"ס, 18% מילידי מדינות ברית המועצות לשעבר שהיו בזמן העלייה ילדים או נערים עד גיל 19, כבר לא חיים בארץ. רק מבין ילדי העלייה הגדולה של שנות ה-90, מדובר בעשרות אלפים.
בשנים האחרונות יותר ויותר צעירים ישראלים מהרהרים באפשרות לנטוש – ולו באופן זמני – את המזרח התיכון. לעתים זו המציאות הביטחונית, אבל לרוב מדובר במיעוט ההזדמנויות הכלכליות, וההבנה שיצטרכו להשתעבד עד יומם האחרון כדי לרכוש דירה ולאפשר לילדיהם חיים טובים יותר.
אבל אם עבור ילידי הארץ השורשים הם אלה שמחזיקים אותם לבסוף כאן, צעירים שכבר היגרו פעם אחת בחייהם מרגישים לרוב בטוחים וחופשיים יותר לעשות זאת שוב. על פי מחקר שערך בעבר המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק מחצית מהצעירים שעלו ממדינות ברית המועצות לשעבר קושרים את עתידם לישראל באופן חד משמעי, לעומת 80% בקרב בני גילם הצברים.
בחודשים האחרונים עקבנו מקרוב אחר כמה מאותם עולים, ועברנו איתם את המסלול – ממולדתם הראשונה, דרך העלייה לישראל, ועד ההגירה ליעד חדש – לרוב צפון אמריקה, ולעתים מדינות המוצא.
ויקטוריה פנשין (36), למשל, מתגוררת בשנתיים האחרונות עם בעלה יורי (38) ובנם הקטן בקנדה, שם הם הצליחו לרכוש לעצמם במהירות בית – משהו שבישראל היה לוקח להם עוד כמה עשורים. סביבם, הם מרגישים, קורמת עור וגידים קהילה של אנשים כמותם: ציונים, אוהבי ישראל, אבל מרחוק. יהיו שיאמרו שהם בעצם מממשים מחדש את החלום הישראלי, רק במקום אחר. השפה העברית עדיין נפוצה סביבם, וכך גם המנהגים – אלה שהגיעו איתם ממזרח אירופה, ואלה הקשורים לישראליות וליהדות.
"עליתי עם ההורים שלי מאוקראינה כשהייתי בת שמונה", מספרת ויקטוריה. "אז הרגשתי שזו המתנה הכי גדולה שהם היו יכולים לתת לי, חוץ מזה שהם ילדו אותי. אנחנו משפחה מסורתית, וגדלתי כציונית פטריוטית. גם כשהגענו, מאוד אהבתי את ישראל. אני עדיין אוהבת. אני אסירת תודה על האפשרות לעלות לארץ שההורים שלנו חלמו עליה".
- אז מה קרה בדרך?
"כשהשתחררתי מהצבא גיליתי מציאות אחרת. מצאתי את עצמי בהסתגלות קשה, פיננסית וחברתית. בזבזתי הרבה מאוד שנים בניסיון להרוויח מספיק כסף כדי שאוכל ללמוד, ובמקביל לחיות כאן. ניסיתי כל עבודה אפשרית, וגם כשסיימתי תואר ראשון המשכתי למלצר, באותה משכורת, כי לא מצאתי מיד עבודה בתחום שלי, וצריך בינתיים להמשיך לשלם שכר דירה, אוכל ועוד".
בשלב הזה התחתנה ויקטוריה עם יורי, ויחד עם נסעו לונדון כדי שתוכל להשלים את התואר השני. "תכננו לחזור מיד אחר כך לארץ", היא אומרת, "אבל שם, ברגע שסיימתי את הלימודים, כבר מצאתי עבודה מפרנסת. כעבור זמן קצר בעלי קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, וכך הגענו לטורנטו. אנחנו כאן כבר שנתיים וחצי, ולמרות שקשה לי רק עכשיו אני מבינה שמה שאני יכולה להרשות לעצמי פה, אני לא יכולה להרשות לעצמי בארץ".
- מה זה אומר בפועל?
"שאני חיה ברמת חיים טובה, יכולה להרשות לעצמי יותר, ובעיקר יכולה לתת לילד שלי הכול. אפילו מבחינת שעות עבודה – בארץ הייתי עובדת 12 שעות ביום, וכאן אני יכולה לעבוד פחות שעות, בלי להיפגע במשכורת".
ויקטוריה עדיין מתגעגעת לישראל, אבל לפחות את הישראליות ואת הישראלים היא מרגישה סביבה כל העת. "יש כאן קהילה מאוד גדולה שהולכת וגדלה", היא אומרת. "אנחנו כמו אחים, והילדים של כולנו החברים הכי טובים. זה בדיוק כמו בישראל – הפשטות, החברותיות, העזרה. עושים ביחד אירועים בחגים. תכלס, זה בדיוק כמו בישראל רק בלי הצרות. כיהודיה וציונית, הלוואי שיכולתי לקבל את כל זה גם בארץ".
אלה בדיוק החיים שמתכננת לעצמה פ', כשתעזוב באופן סופי את ישראל. "אני מרגישה שנטמעתי כאן", היא אומרת. "למדתי עברית מהר מאוד, שירתי שנתיים במשטרה, יש לי גן ילדים ואני מעבירה חוגים. גדלתי כציונית אמיתית, והאמנתי באמת ובתמים שכל היהודים צריכים לעלות לישראל. אבל המציאות כאן היום, זה לא החלום שלי. יש לי ילד, אני רוצה עוד, התחלתי כבר לחשוב על העתיד, ואני מבינה שאין פה עתיד".
כמי שכבר ארזה את חייה פעם אחת, המעבר בחזרה לעיר הולדתה סנט פטרסבורג לא מלחיץ אותה. "מאוד חבל לי, כי אני מרגישה מחוברת, אבל אין לי ברירה", היא אומרת. "בסנט פטרסבורג יש לי בית, ואני יכולה לחיות שם בלי להוציא כל שקל שאני מרוויחה ואפילו יותר. חוץ מזה, מאז שאני אימא גם עניין הביטחון מטריד אותי. אני מפחד כמו כולם שיקרה לו משהו, אנשים לא צריכים לחיות ככה".
איוון פיודורוב, בן 39, עלה לישראל לפני 18 שנה מסיביר ברוסיה. בקרוב הוא מתכנן לעזוב. היעד: פינלנד. "גם כי מזג האוויר שם אהוב עליי, גם בגלל הקרבה לרוסיה, אבל בעיקר משום שתעשיית ההיי-טק שם זקוקה לעובדים כמוני", הוא אומר. "אני מרגיש שישראל לא הולכת בכיוון הנכון מבחינה פוליטית, ויותר מזה – קשה מאוד לשרוד כאן כלכלית. אני עובד כמהנדס אלקטרוניקה בסטארטאפ ברחובות, וזה קשה.
שם, אני יודע, יהיה קל יותר להתפרנס".
מחר (רביעי) יתקיים בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות דיון בנושא התמודדות הממשלה עם הנטישה הגדולה של בני דור 1.5 את ישראל. ח"כ יואל רזבוזוב (יש עתיד), שעלה גם הוא כילד לישראל ויזם את הדיון, מרגיש שהמדינה לא עושה די כדי לשמור על העולים כאן.
"מדינת ישראל מפסידה אזרחים טובים ופטריוטים", הוא אומר. "חייבים להכיר בבעיה, כדי שנוכל לעשות שינוי. במשך שנים אני שומע מחברים ומכרים שעלו לישראל כמוני, כילדים, שהם לא רואים את העתיד שלהם בישראל, והנה הנתונים מדברים בעד עצמם. מדינת ישראל, שקמה כקיבוץ גלויות וכבית לכל העם היהודי, לא יודעת לשמור אצלה את מלח הארץ. דרוש פה מהלך רציני, ולכן יזמתי את הדיון בוועדה, משום שנדמה שהממשלה הנוכחית דואגת אך ורק לעצמה".
לפנייה לכתב/ת 
