המבחן הכי גדול של אלי אוחנה / טור
גדול חלוצי בית"ר ירושלים שב הביתה לעמוד בראש מערכת עמוסת משימות ומכשולים. אבל רק משימה אחת תקבע אם יצליח או ייכשל - הורדת מפלס הגזענות ביציעים, כפי שהטיף לכך כפרשן בטלוויזיה. אבינעם פורת על הסמל שחזר הביתה
אלי אוחנה מגיע לבית"ר ירושלים, ככל הנראה מהעמדה הכי טובה שיכולה להיות. ראשית, אין מקובל ממנו על האוהדים בזכות הקריירה הפנטסטית שלו כשחקן. שנית, בניגוד לקבלת משרת המאמן ב-1999 מיד עם פרישתו וכתהליך טבעי - כעת הוא חוזר לקדמת הבמה בטדי ממקום של געגוע. של האוהדים וכנראה גם שלו.
12 שנה מאז עזב בגלל רכישת המועדון בידי ארקדי גאידמק ולאחר תקופה שבה היה במחוזות אחרים לגמרי, גדול חלוצי בית"ר בכל הזמנים שב הביתה כדי להיות ראש מערכת עמוסת משימות וגם מכשולים.
אוחנה מצטרף לבית"ר ירושלים בצומת הדרכים הקריטי בתולדות המועדון. אפשר להניח שכאושיה מקצועית הוא אמור להצליח, אם כי לא כל רעיון נכון הופך בהכרח לבינגו. אבל המבחן שעליו תקום או תיפול כהונת כוכב העבר הוא הורדת מפלס הגזענות ביציעים. גם אוחנה יודע שהקרדיט שהוא מקבל על פועלו בימי הזוהר לא מבטיח כלום מול אנשים הרואים בגזענות אידיאולוגיה.
לא מדובר באחת המשימות שבהן ייבחן, אלא ה-משימה.
טביב שילם על גזענות האוהדים בקנסות כבדים ועוד יותר ברמיסת יוקרת המותג ששמו בית"ר ירושלים. מבחינת הגזענים, או בשמם המלא לה פמיליה, טביב הוא כמו היו"ר ושוער העבר איציק קורנפיין, שנפל על מזבח שאיפתו לתיקון סדרי עולם במועדון. לה פמיליה, שחודרת גם לחיים הציבוריים, הפכה בשנים האחרונות לגוף לא גדול אך עקשן, בעל מפקדה של ממש, שגרם לנטישת אוהדים שפויים.
לאלי אוחנה יינתן, מצדם, יותר כבוד מאשר לטביב וקורנפיין, אבל המבחן האמיתי של אוחנה יהיה עד כמה יצליח להנמיך את הלהבות שהציתו (תרתי משמע) כל שדה קוצים אפשרי בבית"ר ובכדורגל הישראלי.
אוחנה יודע עד כמה תהיה קשוחה המשימה. בנוסף לתפקידו כמנהל המקצועי וכנציג הבעלים הוא ישתדל לגייס מול מכשול הגזענות כישורים של דיפלומט היוצא למשימה הנחשבת, בינתיים, כמעט בלתי אפשרית. הוא יבין שהרבה יותר קל להביע דעה על התופעה, מאשר לבצע בשטח מול קני התנגדות אפשריים.
במסיבת העיתונאים שבה הוצג נזהר אוחנה מהתחייבויות בנושא. דיבר על רצון למנוע את הגזענות, אבל לא היה נחרץ בפירוט דרכי פעולה. הוא אפילו הפתיע כשאמר כי בית"ר אף פעם לא פסלה שחקן בגלל מוצאו וצבע עורו. בעצם, צדק, כי המועדון אולי רצה - אבל האוהדים לא נתנו. והאוהדים, מה לעשות, שלטו. אם בית"ר לא תפסול שום שחקן בהצהרותיה, אבל לא תצרף אחד כזה אחרי המקרה עם שני הצ'צ'נים, נדע כי האוהדים ממשיכים לשלוט. בדיוק הפוך למה שהטיף הפרשן.
לא ברור עד כמה הצד השני, זה שאוחנה תקף בימי פרשנותו והגדיר אותו כגוף הגורם נזקים למועדון, יסכים לסגת בפעילותו. לא מדובר מנסיגה בשטחים, אלא במינוני הגזענות. קשה להאמין שאוחנה יביא אפילו בודדים מלה פמיליה לשינוי קיצוני בדעתם הקיצונית. מחסור בהשגת תוצאות ברורות - יהווה כישלון.
שייתנו לו לעבוד
גם בחזית המקצועית צפוי לו אתגר לא קטן. קודם כל, התקציב של בית"ר אינו מתקרב לזה של הפועל באר שבע, מכבי ת"א ומכבי חיפה. למועדון קשה להשיג או להעסיק שחקנים יקרים ולראיה עזיבתו של השחקן מספר 1 בעונה האחרונה, דן אייבינדר, לבאר שבע עתירת האפשרויות. או, למשל, החזרת עומר אצילי למועדון שממנו יצא לספרד, אפילו לא עלתה על הפרק. אוחנה - וטביב, שהוכיח עצמו כמי שיודע לזהות פוטנציאל של שחקן בצורה טובה יותר מרוב הבעלים - ינסו להמשיך בסדרת ה"גניבות" של שחקנים טובים במחירים סבירים, או מחירי הזדמנות.
בעונת 2008 ביצע הזיווג טביב-אוחנה, אז עדיין בהפועל כפר סבא, מסע רכישות מרשים. הבלם הברזילאי הבלתי מוכר דגלאס דה סילבה, החלוץ הגנאי שהפך למלך השערים סמואל יבואה ובן לוז הובאו. אביחי ידין התקדם מהספסל ובתוך זמן לא רב הפך לשחקן נבחרת. האבסורד שדווקא איתם הקבוצה נשרה, אך הם המשיכו לקבוצות בכירות. אם אוחנה-טביב יצליחו בצורה דומה ברכש גם הפעם, בית"ר לא תרד. גם משום שהשלד הנוכחי טוב למדי והגיע, עדיין עם אייבינדר, לאירופה.
עם זאת, לא מומלץ לאוהדי בית"ר לפתח פנטזיות: אלי אוחנה לא חוזר אליו כעושה קסמים במגרש, כמו בתקופה שבה שיחק, אלא בתפקיד ניהולי קשה. הוא גם לא יוכל להביא להם שחקן ברמתו של... אורי מלמיליאן בזמנו. אם האוהדים רוצים בהצלחתו, שייתנו לו לעבוד בצורה שפויה וגם ריאלית.
לפנייה לכתב/ת 
