"לפעמים הורגים אותך בפסטיבל קאן"
השחקן הוותיק ז'אן רנו מתקשה להבין למה מבקרי הקולנוע בפסטיבל קאן הגיבו בשריקות בוז ובכעס לסרטו האחרון "הפנים האחרונות". "היחס הזה לא מוצדק, זה רק סרט - לא מלחמה", אמר רנו בראיון ל-ynet לרגל צאתו לאקרנים, סיפר לפי מה הוא בוחר את תפקידיו (אין שום קשר לעלילה), ולא שכח לתת מחמאה לנטלי פורטמן הצעירה: "כבר כילדה היא הייתה מאוד נבונה"
מבקרי הקולנוע שמסקרים את פסטיבל קאן ידועים כמי שיכולים להיות נטולי רחמים. הם לא חסים על אף אחד - לא על אלילים ולא על שאר דמויות מוערכות ונערצות. תשאלו את שון פן, שחש זאת היטב על בשרו כשהציג בשנה שעברה בתחרות הרשמית את עבודות הבימוי האחרונה שלו, "הפנים האחרונות". הסרט ופן ספגו ביקורות קטלניות, קיבלו את הציונים הכי נמוכים שיש, "זכו" לשריקות בוז ולנהירה המונית במהלך הקרנת הבכורה לתקשורת.
התגובות האלה הצליחו להפתיע את השחקן ז'אן רנו, הנמנה עם ההרכב של "הפנים האחרונות". "בכנות, לא הבנתי מדוע ביקרו אותו בצורה כה קשה ואלימה", תהה רנו, כשנפגשנו בפסטיבל קרלובי וארי, המתקיים בעיירת הספא והמרחצאות הצ'כית. "ולמה קטלו במיוחד את הבימוי של שון. אשתי אהבה את הסרט, וכל מי שאני מכיר אהב את הסרט. אם הייתי יודע שזו תהייה התגובה בקאן, הייתי אומר לשון: 'אל תלך לקאן, יהרגו אותך שם'".
"אני באמת לא מבין מה פשר התגובות האלה. אולי זה כי הסרט הוצג לקראת סוף הפסטיבל. המבקרים האמריקנים היו הראשונים ששחטו את הסרט וכולם נגררו אחריהם. אני לא חושב שהגיע ל'הפנים האחרונות' היחס הזה. זה רק סרט - לא מלחמה. לפעמים הורגים אותך בקאן - אולי האוכל לא היה טוב באותו יום וזה השפיע על המבקרים..."
עכשיו הסרט, מגיע אלינו, בדיוק שנה אחרי אותה קבלת פנים כואבת ומשפילה בריביירה הצרפתית, ואפשר יהיה לראות האם המבקרים צדקו במקרה שלו. העלילה עוסקת ברומן הנרקם בין מנהלת ארגון הומניטארי (שרליז ת'רון) הפועל באפריקה הלומת המגיפות, מלחמות ומהפכות, לבין מנתח (חוויאר בארדם) המתנדב בשורות הארגון. רנו מגלם את אחד הרופאים. "אין דמויות רעות בסרט - רק מי שמנסה לשרוד. עבודתו של חוויאר נפלאה, וגם זו של שרליז", סבור רנו.
"השתתפתי ב'הפנים האחרונות', רק בגלל רק ששון פן ביים אותו. שמחתי מאוד לבלות עמו, להתבונן בעבודתו, ולראות איך עולים בו רעיונות. עבדתי עם לא מעט יוצרים, ושון הוא אחד משלושת הבמאים שיותר נגעו בי. השניים האחרים היו רון הווארד ורוברטו בניני".
רנו התמיר ועתיר הנוכחות והקסם האישי יחגוג בחודש הבא יום הולדת 69. הוא נולד בקזבלנקה להורים ספרדיים, החל את הקריירה שלו בצרפת, וכיום חי בניו-יורק. משם הוא יוצא למסעותיו בעולם, מאפריקה ועד סין ויפן. "מה עדיין גורם לי להגיד כן לתפקיד? לפעמים הסיפור - אך לרוב זה האנשים. מאחר ועליי לבלות איתם חודשיים שלושה, אם אני לא מרגיש בנוח עם האנשים, אני אומר: 'לא תודה'. אני לא עוסק במשחק כדי לספר סיפור, אלא כדי לבלות את חיי במחציתם של אנשים שאני אוהב".
בפסטיבל קרלובי וארי רנו קיבל פרס מפעל חיים, והוא ניצל את ההזדמנות להיזכר ברגעים משמעותיים בקריירה שלו. "ידעתי בשלב מוקדם - מגיל 10 או 11, שנועדתי להיות שחקן, אבל לא חלמתי על קולנוע. הייתה לי מורה מצוינת לדרמה והעלנו מחזות בבית הספר. הריחות, הצלילים, התלבושות, התחושה סביב, הנשים מאחורי הקלעים - זה מה שמשך אותי בעולם הזה. התחלתי בתיאטרון - זה המקור שלי. אולי בחרתי במשחק, גם משום שלא חיבבתי את עצמי".
את הקריירה הקולנועית שלו הוא חייב לבמאי-מפיק הצרפתי לוק בסון, אתו עשה סרטים אחדים. הראשון היה "המאבק האחרון" (1983), ואחריו הגיעו "רכבת תחתית" (1985) וסרט הצלילה הפולחני "הכחול הגדול" (1988). "אני זוכר שכבר מדפי התסריט של 'הכחול הגדול' יצאה רוח של הרפתקה גדולה. התאמנו במשך שנה כדי להגיע לשלושים ושלושה מטרים של עומק ללא בלוני חמצן - רק באימון נשימה. זו הייתה הרפתקה אנושית והרפתקה קולנועית גדולה, ששינתה את חיי, משום שטיילנו בכל העולם עם הסרט הזה. זה סרט מצוין לדעתי - מוזר מאוד אך גם יפה, שעסק בשתי דמויות שרוצות למות. לדעתי זו הסיבה שהסרט הצליח בקרב צעירים - כי נעורים ומוות תמיד כרוכים זה בזה, במיוחד באמריקה".
עם בסון, רנו עשה בראשית שנות ה-90 גם שני להיטי אקשן קופתיים: "ניקיטה" ו"לאון" – הסרט שבו נחשפה התגלית ילידת ישראל נטלי פורטמן לעולם. "ככל הזכור לי נטלי ואני בילינו בנעימים יחד", מפשפש רנו בזיכרונו. נטלי הייתה אז ילדה בת 11.5, אבל היא הבינה במהרה שמדובר בעבודה ולא במשחק. היא הבינה שאיננו משחקים - כלומר אנחנו כן משחקים, אך לא במשחקים. היא תמיד הייתה נבונה, עם לב רחב. כל הזיכרונות שיש לי ממנה טובים".
למה הפסקת מאז לעבוד עם לוק בסון?
"הוא עושה סרטים עם שחקנים אחרים, וזה נורמלי לחלוטין. לאחרונה דיברנו על פרויקט משותף בתיאטרון. אינני יודע מה היו חיי אם לא הייתי פוגש בלוק. אכפת לי מהחברות עמו. הוא חבר, ומה שחשוב לי זה היותו חבר".
מדי פעם, רנו משתעשע בהפקות הוליוודיות גדולות, וכך הוא כיכב ב"צופן דה וינצ'י". הסופר דן בראון כתב לו במיוחד את התפקיד. "אמנם אני לא מאמין בצופן דה וינצ׳י אבל זה היה ספר טוב. המפגשים עם טום הנקס ורון הווארד השפיעו על חיי כגבר ועיצבו אותם משום שהם גדולים מן הסרט. ניתן להבין זאת בקלות כשאתה עובד מולם. לרוב מי שעובד על סרט מרוכז בו - נדיר לראות מישהו גדול מגבולות הסרט עצמו, וטום ורון הם כאלה. שמחתי לעבוד איתם. הנה אנקדוטה: בילינו שלושה שבועות במוזיאון הלובר. בכל ערב קיבלנו את המוזיאון לרשותנו - וזה היה יוצא דופן".
"אני רוצה לשחק פילוסוף או מלחין. אני חייב לעשות משהו שקשור למוזיקה. פספסתי את המוזיקה בסרטים שלי, אף פעם לא הופעתי בסרט מוזיקלי".
רנו הוא גם שחקן מבוקש בתעשיית הפרסומות, מה שעוזר לו לגדל את ששת ילדיו. "היה לי חוזה במשך 15 שנה עם טויוטה וכעת הוא פג. זה עצוב משום שנהניתי לטוס לטוקיו בכל שנה. עשיתי משהו גם לבנטלי, והם היו מופתעים מאוד – הפרסומת שעשינו צברה מיליוני צפיות".
רנו הוא אדם דעתן ובעל פה גדול, עד שמגיעים לפוליטיקה ולסוגיות כואבות, כמו משבר ההגירה. "מה דעתי בעניין בעיית ההגירה? אני לא פוליטיקאי אז לא אענה על השאלה. אין לי מספיק מידע כדי לדבר על הנושא. אני מהגר בעצמי - וזה כל מה שאני יכול לומר".
