ביקורת סרט: "הפנים האחרונות" - 130 דקות של סבל
שון פן, הפעם כבמאי, משלב לראשונה בין פעילותו ההומניטרית לבין זו הקולנועית - וחבל. סרטו החדש "הפנים האחרונות" מתאר סיפור אהבה בין אנשים לבנים ויפים - השחקנים שרליז ת'רון וחוויאר בארדם - כשאפריקה המדממת משמשת כתפאורה, ומגיע לדרגת שיא של צדקנות וחוסר רגישות. בקאן הוא קיבל קריאות בוז. כאן הוא מקבל כוכב אחד
הקריירה של השחקן והבמאי שון פן נראתה תמיד מבורכת, לפחות עד הקרנת הבכורה שהייתה לפני שנה לסרטו החמישי "הפנים האחרונות" ("The Last Face") במסגרת התחרות של פסטיבל קאן. פן גילם לא מעט תפקידים זכורים, עם חמש מועמדויות לאוסקרים ושתי זכיות (על הופעתו ב"מיסטיק ריבר" של קלינט איסטווד, ועל דמותו של הארווי מילק בסרטו של גאס ואן סנט). בטובים שבסרטיו כבמאי ("שומר הדרך", "עד קצה העולם") עבודתו זכתה לשבחים - גם אם מעולם לא קירבה אותו לשורה הראשונה של הבמאים.
ישנו עוד צד בחייו של פן - הפעילות ההומניטרית והפוליטית, זו שהביאה אותו למקומות כמו איראן, עיראק, פקיסטן, ונצואלה (תחת צ'אבס ידידו) והאיטי שלאחר רעידת האדמה הגדולה. בכמה מקרים המשיכה שלו למה שהוא רואה כצדק פוליטי סיבכה אותו בהתבטאויות ובמעשים שמוטב היה לשקול פעם נוספת. עד כה הנטייה שלו להתמסר לאקטיביזם פוליטי ולפעולות בטריטוריות רחוקות נותרה מופרדת מעשייתו הקולנועית. ב"הפנים האחרונות" זה משתנה, אך הדבר בעוכריו של הסרט.
הבעיה נעוצה במפגש, או, ליתר דיוק, ההתנגשות החזיתית בין הצד האמנותי לצד האקטיביסטי בחייו של פן. הסרט מתאר סיפור אהבה בין שני פעילים בארגונים הומניטריים במערב אפריקה, שבו שני השחקנים היפים חווים משברים רגשיים ומקצועיים על רקע סבל אנושי בל יתואר. זהו סוג של חוסר רגישות כה בסיסי שמעט מאוד במאים וסרטים היו מצליחים לצאת ממנו בשלום. פן בוודאי אינו נמנה עימם. זהו הקולנוע ההוליוודי בדרגת שיא של שילוב בין צדקנות וגסות רוח.
לזכותו של הסרט יש לומר כי הבעייתיות שלו ניכרת כבר בשלב כותרות הפתיחה. עוד לפני שנראה ולו פריים מצולם אחד, ועל רקע שרטוט של מפת אפריקה, מופיע הטקסט המופרך הבא: "בהפרש של 10 שנים, מלחמת האזרחים של ליבריה בשנת 2003, והקונפליקט המתרחש בימים אלו בדרום סודן, חולקים ברוטליות ייחודית של תמימות שהושחתה. השחתת תמימות שניתן לפגוש במערב, באיזושהי מידה דומה, באמצעות הברוטליות הבלתי אפשרית...אותה חולקים גבר...ואישה...".
ככל הנראה פן מביים עמוק בתוך הישבן של עצמו אם אינו מבין כיצד השוואה בין זוועות המלחמה לקשייה של האהבה גורמת לו לאבד, כבר בנקודת המוצא, כל צופה בר דעת. סוג של שביעות רצון עצמית מה"כנות" ו"האמירה האמיצה" שאולי גרמה לו לתהות מדוע בתום 130 דקות ארוכות ומייגעות הוא זכה (כפי שאכן קרה בקאן) לקריאות בוז רמות וממושכות. לפי התיאורים נראה כי הסרט נכנס לדברי הימים של הפסטיבל כאחת מנקודות השפל של התחרות בכל הזמנים.
עוד ביקורות קולנוע:
"המעגל"
התסריטאית ארין דיגנם כבר עבדה עם פן כשביימה את "Loved" (מ-1997), באחד מתפקידיו הנשכחים ביותר של פן, בסרט שבו שיחקה לצדו אשתו דאז רובין רייט. דיגנם אחראית לשתי הדמויות נטולות הרקע ולקלישאות המביכות, כמו גם לנאומים המוסרניים המשובצים לאורך הסרט. בנוסף היא אחראית על כתיבת רצף אינסופי של דמויות שחורות נטולות כל זהות עצמית. דמויות שאינן יותר מפריטי תפאורה שסועים ומדממים שמולם יכולות הדמויות הלבנות להפגין את רגשותיהן.
הגיבורה היא רופאה דרום אפריקנית בשם וורן פטרסן (שרליז ת'רון - במבטא המקורי שלה), שירשה את ההובלה של ארגון הומניטרי בשם "רופאים של העולם" לאחר שאביה, מייסד הארגון, נפטר. מהצד השני נמצא הרופא הספרדי מיגל ליאון (חוויאר בארדם), המקדיש את חייו ומסכן אותם באזורי העימות האפריקניים - שהם לא פחות משאול עלי אדמות.
בהתאם לדפוס המוכתב על ידי כותרות הפתיחה, מערכת היחסים בין השניים מתחילה במפגש בליבריה ב-2003, ונפרשת על פני למעלה מעשור. מערכת יחסים הנעה בין שדות קטל ברחבי אפריקה וכוללת מספר יוצא דופן של מראות זוועה, פצעים, פרוצדורות רפואיות בתנאי שדה דלים, ואפילו ערימת גופות של ילדים שחורים שמסביבה רוחשים מאות זבובים. הבעיה איננה רק במראות המוצגים בדרך לא מרוסנת כדי לחנך את הקהל, אלא בבחירה לשלב אותם במסגרת "אסתטיקה פיוטית".
נדמה כי חלק ניכר מהאשמה בסרט צריך להיות מוטל על כתפיו של טרנס מאליק. פן שיחק בשניים מטובי סרטיו ("הקו האדום הדק" ו"עץ החיים") ונראה שמאליק שכח להחתים אותו על סעיף שיאסור עליו לחקות את סגנונו. הסרט נראה כמעט כפארודיה על הליריות המאליקית. אם השוטים המצולמים במהירות איטית (בארי אקרויד שעבד עם קן לואץ' ופול גרינגראס) היו עוברים למהירות רגילה - הסרט היה מתקצר בשליש. אם המוזיקה של הנס זימר לא הייתה מנסה לרדד את הרגשות המלנכוליים ביעילות של פטיש שניצלים, ייתכן שהצופים היו זוכים לכמה רגעי חופש של התלבטות בנוגע לרגשותיהם. אם העלילה לא הייתה מלווה בווייס אובר המתבסס על חיבוטי הנפש המייגעים של הגיבורה, הסרט היה קצת פחות מעורר דחייה.
אין זה מחזה נפוץ לפגוש סרט שהיומרה שלו הופכת אותו למלחמת התשה המתנהלת כנגד הצופים. זה מזכיר את הסבל שהתעוררה נוכח "ביוטיפול" (2010) של אלחנדרו גונסלס איניאריטו - עוד סרט שלא בחל בשימוש במוות של "האחר" כשוט מוסרני שבו מאיימים על הקהל. המלכודות שאליהן נופל "הפנים האחרונות" אינן בלתי נמנעות. סרטה זוכה האוסקר הזר של סוזן בייר "בעולם טוב יותר" (2010) עוסק בנושא דומה וסובל מליקויים דומים, אבל לא בדרגת החומרה של סרטו של פן. סרטו רב העוצמה של קארי פוקונאגה ("Beasts of No Nation") הצליח לעסוק בזוועות האלימות של אפריקה מבלי לבסס את נקודת התבוננותו על הסבל וההתעלות המוסרית של האדם המערבי והלבן.
