ביקורת סרט: "חיבור פשוט" - סיוט קלישאתי
עם גיבורה בת 7 סופר מתוקה וסופר מעצבנת, מוזיקה שמתאמצת בכוח ללחוץ על בלוטת הרגש, סצינות קיטשיות עד לכדי בחילה ועלילה שאפילו הדמויות מתקשות להאמין לה, אפשר לומר ש"חיבור פשוט" הוא פשוט כישלון
האם לצפות בסרט "חיבור פשוט" ("Gifted")? תלוי מה יחסכם לסרטים שמעמידים במרכזם ילדות בלונדיניות מתוקות-מתוקות ומעצבנות-מעצבנות, מקיפים אותן בגבר פגיע, חתול שתום-עין, אישה שחורה אימהית וסבתא אחת בעלת מבטא בריטי צונן, ומגישים לצופה על מצע של קלישאות מסוכרות. במילה אחת: לא!
שמו העברי של הסרט אינו הולם את סיפורו שדווקא מעמיד במרכזו ילדת-פלא בעלת יכולת יוצאת דופן לפתור בעיות מתמטיות סבוכות. אבל זה כמובן בקטנה. שכן איני זוכר מתי תקפה אותי בחילה עזה יותר: בסצינה המתרחשת במחלקת יולדות ובה צופה הילדה הבלתי נסבלת במשפחות המאושרות, או בזו שבה על רקע שקיעה נוסח פוטו-פרג' היא שואלת את דודה אם יש אלוהים. וזה לא שאין לשתי אלה מתחרות רציניות בסרט.
עוד ביקורות קולנוע:
"המעגל" - מותחן צפוי ואידיוטי על עידן הפייסבוק
"וונדר וומן" - גיבורת על שנשים ראויות לקבל
"סיפור אהבה ארץ ישראלי": קולנוע ציוני צנוע
"הם ראו בה מחוננת, הוא ראה בה ילדה", מכריז הסלוגן של הסרט ומסכם את הדילמה המניפולטיבית שעומדת במרכזו. כריס אוונס מגלם מתקן סירות המתגורר באיזור החופים של פלורידה יחד עם אחייניתו בת ה-7 (מק'קנה גרייס). כבר בתחילת הסרט מתברר לנו שהילדה היא גאון מתמטי, והעניינים מסתבכים כאשר סבתהּ (לינדזי דאנקן), צצה בחייהם של השניים ותובעת חזקה על נכדתה כדי לאפשר לה להפוך למתמטיקאית דגולה.
מהר מאוד מתברר לנו שאמהּ של הילדה, שהייתה אף היא עילוי מתמטי, התאבדה והותירה אותה בחזקת הדוד. הנ"ל, כמסתבר, נטש קריירה אקדמית כמרצה לפילוסופיה על מנת לגדל את אחייניתו – ושניהם, האם שאיבדה עצמה לדעת ואחיה, חשו סלידה עמוקה מאמם המפלצתית. הדוד מבקש לממש את בקשתה האחרונה של אמה של הילדה ולאפשר לה לחיות חיים נורמליים ומאושרים בחברת בני גילה, שעה שסבתה רוצה שתלך בדרכי אמה המנוחה שמתה על סף פתרונה של בעיה מתמטית סבוכה.
בחלקו השני של הסרט, הגאונה הקטנה אינה אלא פיון במאבק המשפטי שמנהלים ביניהם דודה וסבתה סביב המשמורת עליה. שתי דמויות נשיות אחרות הן שכנה המשמשת לה דמות אימהית (אוקטביה ספנסר), ומורתה בבית הספר היסודי (ג'ני סלייט) שהסרט מוצא אותה די מהר במיטתו של קפטן אמריקה (השניים אכן הם זוג-לשעבר במציאות), ובכך פחות או יותר מסכם את נוכחותה.
מארק ווב, שקושש מחמאות על "500 ימים עם סאמר" וביים את שני פרקי האתחול של "ספיידרמן המופלא", מביים סרט שהמניפולציות הרגשיות שלו הן עד כדי כך חשופות, עד שבכל פעם שהדמויות חוות רגע של אינטימיות או משבר נשמע ברקע שיר שמאלצי שנועד לזרז את פעילות בלוטת הדמעות. מהלכיו הדרמטיים הינם כה מופרכים – בפתרון לעימות המשפטי מתקשות אפילו הדמויות עצמן להאמין – ונדמים כעוד הזדמנות להציף את פס-הקול במוזיקה המשתפכת הנוראית.
כמובן שהילדה יכולה הייתה להיות קצת פחות בלונדינית ומתוקה, האב קצת פחות חתיך, האם קצת פחות בריטית קרירה, והחתול הג'ינג'י עם עין בריאה. אבל אז איך היינו יודעים עם מי להזדהות? לזכותו(?) של ווב ייאמר, שכאשר הילדה מביטה בנוסחאות הסבוכות שעל הלוח – המספרים אינם מתחילים לרחף סביבה. לפחות מהסיוט הקלישאתי הזה הוא פטר אותנו.
קריסתו הסופית של "חיבור פשוט" מתחוללת בסיום שמתבסס על תחבולה עלילתית כל כך לא סבירה, עד שמתחשק לך להעיף נעל על המסך. ואז מגיעות התמונות החותמות שגורמות לנו לתהות שאם הפתרון לכל הסיפור הוא כה פשוט – לשם מה היה צריך את הצרמוניה המשפטית שקדמה להן.
כריס אוונס יוצא מבין הריסותיו של הסרט כמי שדמותו היא הכי נסבלת, מה שאולי הוא לא חוכמה כל כך גדולה נוכח הרישול והאגביות בו מעוצבות כל האחרות (וזה כולל את האב הביולוגי שאיש, כולל התסריטאי טום פלין, לא יודע מה לעשות איתו). כישלונו הגדול של "חיבור פשוט" נובע מהעובדה שבאיזשהו שלב לצופה כבר לא אכפת מה יעלה בגורלם של ילדה בת 7 וחתול שתום עין. כסרט שבקרבו פועם לב מפלסטיק – האשמה היא בו.