אנחנו צודקים בעניין ירושלים, אבל גם הערבים קצת צודקים

ירושלים(צילום: ישראל ברדוגו)

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה. תמיד זוכרים את הפעם הראשונה. השנה היתה 1968, ואני הייתי ילד ירושלמי בן 10. זוכר את הרגע שבו עזבנו את הרחבה שטופת השמש שליד שער יפו ונכנסנו אל תוך רחוב דוד הצר והצפוף. זוכר את האפלולית שלקח לי רגע להסתגל אליה. זוכר את השפע המסחרר של הבגדים, המזכרות, התכשיטים, ספלי החרסינה המצוירת בכחול, וכלי הזהב והכסף שהציפו אותי מכל הכיוונים. זוכר את ריחות התבלינים והאשפה, את הצעקות, את הכבשים השחוטות שעורן הופשט מעליהן, ואת בשרן האדום שהיה תלוי לראווה מאנקולים. זוכר את קריאות המואזינים וצלצולי הפעמונים.

היא נראתה לי אז מסתורית, יפהפיה, מוכרת וזרה, ארץ הפלאות, שלי ולא שלי. מאז עברו כמעט חמישים שנה ועדיין היא נראית לי כך. כמה ימים לפני הפגישה שלי איתה חזרנו לביתנו ברחוב ברודי 11 בירושלים. חזרנו אחרי שנתיים בקליפורניה, שבהן אבא עבד ולמד בבית החולים של אוניברסיטת סטנפורד. בגלל הלימודים של אבא בארצות הברית פיספסנו את מלחמת ששת הימים, וזאת היתה הפעם הראשונה שלי בעיר העתיקה.

בשנים שלפני המלחמה היו הרבה פעמים שבהן נסעתי עם אמא לתקן את הווספה שלה במוסך שברחוב ממילא, ממש מתחת לקיר הבטון. הרבה פעמים גם ביקרתי את סבא וסבתא שעבדו במשרדי האנציקלופדיה העברית בתחילת הרחוב, יחד עם אביו של ראש הממשלה הנוכחי. אני זוכר את קיר הבטון הגבוה שחסם את רחוב ממילא לכל רוחבו, ולא היה לי מושג מה מסתתר מאחוריו.

העיר העתיקה הסתתרה מאחוריו, ובשנת 1968 ראיתי אותה בפעם הראשונה. נזכרתי בכל זה בשבת שעברה, כשלקחתי את שתי בנותי הקטנות לטיול של אחר הצהריים בעיר העתיקה. הגדולה בחרה וקנתה שני חרוזים אדומים ואחד בצבע טורקיז ועשתה מהם מחרוזת. הקטנה רצה ברחבת הכותל, צועקת וצוחקת, ומדי פעם החליקה ונפלה על רצפת האבן. שתיהן דור שביעי בירושלים, אחרי משה יהושע זליג הכהן, אחרי אליה מאיר ליבוביץ, ומרדכי ליבוביץ, וישעיהו ליבוביץ, ואורי ליבוביץ, ואחרי. אבל הן אינן יודעות זאת עדיין. הן גם אינן יודעות שהמלחמה על ירושלים עוד לא הסתיימה, ואפשר שלא תסתיים זמן רב.

לפני ארבעים שנה כבר הייתי חניך בקורס מפקדים של התותחנים, והעלו אותנו לשבת של שמירות בעיר העתיקה. עמדתי אז על החומה, ממש כמו בשיר, מתבונן אל השוק שלמטה עם רובה גליל ומחסנית בהכנס, והרגשתי חשוב ודרוך ואמיץ ומוכן לכל אפשרות, כמו שרק חיילים בני 19 יכולים להרגיש.

שנה אחר כך, בטיול של שבת בשניים בעיר העתיקה, עמדנו היא ואני בראש מגדל הפעמונים של כנסיית הגואל, מעל שוק המוריסטן. הבטנו בנוף ושתקנו. ואז פתאום הבנתי שהנערה ההיא, שהייתי מאוהב בה, אינה אוהבת אותי. אני זוכר היטב. מאז עברו 39 שנים, ואני הייתי ונשארתי ירושלמי מאוהב.

חשוב לי לכתוב את כל זה, כדי שיהיה ברור שמה שאכתוב עכשיו לא הגיח מן המקלדת של פוסט-ציוני ממדינת תל אביב, אלא מן הלב של ירושלמי גאה ואוהב, דור שישי: חמישים שנה עברו מאז שמוטה גור צעק על נהג הזחל"מ שלו "בן-צור, סע!", פרץ את שער האריות, והחזיר את העיר העתיקה לריבונות יהודית. ועדיין, עד היום, למרות הנאומים הנמלצים של הפוליטיקאים, ירושלים לא מאוחדת, לא שלמה, ולא מאה אחוז שלנו. ואולי זה לא כל כך נורא. כי כמו שאין שלם מלב שבור, אולי גם אין שלמה מעיר לא שלמה.

חומת ירושלים לא שלמה כבר מאז שנת 1898. בין שער יפו לבין המצודה העותומנית, שלצריח המסגד שלה קוראים עד היום "מגדל דוד", פעור פתח רחב, ובפתח עובר כביש. נהגי מוניות ותושבי העיר העתיקה נוסעים בו בדרכם אל סמטאות הרובע הנוצרי, הרובע היהודי והרובע הארמני. את הפתח הזה פרצו הטורקים, כדי לאפשר לקייזר וילהלם השני מגרמניה, ולאשתו אוגוסטה ויקטוריה, להיכנס לעיר במרכבה בזמן הביקור המלכותי שלהם בארץ הקודש. בזמן אותו הביקור ניסה הרצל לשכנע את הקייזר לתמוך באג'נדה הציונית, וזה לא כל כך הצליח לו.

בשבת אחר הצהריים עברתי עם בנותי בפתח הזה, בדרכנו לרחוב דוד. הלכנו מהר, ולא התעכבתי לספר להן את מה שהתרחש שם לפני מאה שנים, כשהגנרל אדמונד אלנבי, האיש ששחרר את ירושלים חמישים שנה לפני מוטה גור, הגיע לאזור שער יפו. אולי בעוד שנה או שנתיים, כשיגדלו קצת, אספר להן.

הגנרל אדמונד אלנבי בירושלים

זה קרה, אם כן, בזמן מצעד הניצחון שערכו הכוחות הבריטיים, ההודים, והדיוויזיה הרכובה האוסטרלית-ניו זילנדית לרגל שחרור העיר. אלנבי, מפקד כוחות בעלות הברית, שהיה פרש מנוסה, היה אמור להיכנס אל העיר העתיקה דרך הפתח בחומה, על סוסו, בראש המצעד. אבל כשהוא הגיע לשער יפו הוא ירד לפתע מן הסוס, ולעיני הירושלמים המשתאים נכנס אל העיר ברגל. אלנבי, המצביא המנצח, אמר שאינו רוצה להיכנס לעיר הקודש ככובש, אלא כצליין ועולה רגל. נדמה לי שאולי יש לנו משהו ללמוד ממנו. גם המשורר יהודה עמיחי, שחי ואהב ומת בירושלים, כתב:

מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב.

זה לא שאנחנו לא צודקים בעניין ירושלים. אנחנו כן. אבל גם הערבים קצת צודקים. ואולי יש בעיר הקשה והיפה הזאת יותר מדי צדק, ולא מספיק חסד. עברו חמישים שנה והמלחמה על ירושלים עוד לא הסתיימה, וגם לא מצעדי הניצחון שלנו. אז אולי הגיע הזמן שנרד מהסוס, כולנו, כי אנחנו המנצחים, ונלך קצת ברגל.