צעירים חוגגים וסבתא נרגנת: הסיפור מאחורי התמונה ששיגעה את הרשת
מצעד הגאווה מספק הרבה הזדמנויות לתמונות צבעוניות, אבל כזו עוד לא ראינו: התמונה ששווה הרבה יותר מאלף מילים התפשטה ברשתות החברתיות במאות שיתופים בארץ ובחו"ל. "אנשים אוהבים נרטיב", מסביר הצלם דובי פיינר
עבור רבים, מצעד הגאווה שנחגג במהלך סוף השבוע האחרון בתל אביב, ונרשם כגדול ביותר עד כה עם כ-200 אלף צועדות וצועדים, יכול בהחלט להסתכם בתמונה אחת: סבתא זועפת המביטה בפנים חתומות אל הקהל הצבעוני, כשבקומה מעליה שלושה בליינים תל אביבים, רוקדים.
התמונה, שצילם דובי פיינר, שותפה אלפי פעמים ברשתות החברתיות וזכתה לתשומת לב מיוחדת. היה נראה שהגולשות והגולשים רואים בה זיקוק של מציאות ישראלית מורכבת, פער דורות ותרבויות, ואפילו סמל של ממש עבור "מצעד הגאווה הגדול ביותר במזרח התיכון". מהר מאוד צצו ברשתות תמונות נוספות של אותו בניין שצולמו ברגעים קצת אחרים, ואף העניקו פרשנות מעט שונה למצב. שכנים, עוברי אורח ובעלי עסקים הסמוכים לבניין התגייסו והעידו כי מדובר דווקא בסבתא חביבה במיוחד, שנופפה לשלום מהמרפסת ואף התלוצצה עם שכניה מהקומה העליונה.
"צילמנו במהלך סיור של מועדון הצילום שלי, שמגיע כל שנה למצעד הזה כמו לעוד הרבה אירועים שקורים במרחב הציבורי", מספר פיינר. "היו מספר צלמים לידי שהבחינו בסצנה הזאת וכל אחד ניסה מהזווית שלו. מה שעושה את התמונה זה באמת הרגע הספציפי, המיקום שבחרתי, שלמעשה חותם את הפנים שלה עם המעקה ותנוחת הגוף שלה. זה היה רגע אחד בין הרבה רגעים אחרים של אינטראקציה בין מה שקרה בקומה העליונה לתחתונה".
החיבה של צלמים לאירועים כמו מצעד הגאווה היא לא מקרית. פיינר מסביר כי מדובר באירוע שמציף צלמים בהמון סיטואציות וכי עליהם להצליח ולנטרל רגע אחד מתוך סך ההתרחשויות. "זה כוחו של צילום רחוב, שלמעשה מתעסק ב'רגע המכריע' בצילום", הוא אומר.
את העובדה שהצילום הפך ביומיים האחרונים לתופעה של ממש הוא מסביר כך: "אני כל הזמן חושב מה הופך תמונה לאייקונית. בסופו של דבר, רוב הציבור מתחבר לצילומים שהם יותר עלילתיים. צילום יכול להיות מדהים מבחינת האור והקומפוזיציה, אבל זה ידבר רק לציבור מצומצם. ברגע שהצילום הוא יותר נרטיבי, הוא יפנה להרבה יותר אנשים. כאן יש באמת סיפור של דורות, של מה קורה בין המרחב הציבורי לפרטי, של תרבויות, ולכן זה מדבר אל אנשים".
פיינר אמנם לא זכר את הכתובת המדויקת של הבניין, אבל חיפוש קצר בגוגל מפות הראה שמדובר ברחוב בוגרשוב. האינסטינקט העיתונאי דחף לגשת לשם, לדפוק על הדלת ולקוות לשוחח עם המצולמים על הפוליטיקה של הקהילה הגאה, על יחסי שכנות ועל החיים ככוכבי רשת בהתהוות. ובעצם, במחשבה שלישית ורביעית, הוחלט להניח לרגע הזה להמשיך ולצוף בים של פרשנויות מבלי לקבע את גבולותיו.