בוז של מבוכה
נוהגים להתלונן שבמשחקי נבחרת לא שומעים את הקהל, אבל את השריקות האלה שמעו היטב. זה לא היה בוז שנועד לדרבן, שקורא להתעורר, אלא כזה של חוסר אונים ותחושת בושה. אורי קופר על אחד ההפסדים הנוראיים שהיו לנבחרת, כולל הכנה לקויה ושום דבר להיאחז בו לקראת העתיד
לא כל הפסד לנבחרת כמו אלבניה הוא מביך, הרי מדובר באחת שהייתה ביורו לפני שנה וגם ניצחה שם, אבל זה הנוכחי בהחלט כן. אלבניה, שהגיעה למשחק הזה אחרי חמישה הפסדים רצופים (דבר שלא קרה לה 14 שנים) ועם מאמן בדרך הביתה, ניצחה בהפרש שערים כזה רק ארבע פעמים ב-40 השנים האחרונות - את ארמניה, מלטה, לוקסמבורג ומולדובה. ישראל של היום, במשחק המדובר ובכלל, מזכירה את הנבחרות האלה.
ביזיון: נבחרת ישראל הובסה 3:0 מול אלבניה
אלישע לוי: "לא חשבתי שאפשר להפסיד ככה בבית"
נהוג לומר שבמשחקים של נבחרת ישראל לא שומעים את הקהל, אבל את שאגות הבוז עם השריקה למחצית היה אפשר לשמוע מחיפה ועד למשרדי ההתאחדות ברמת גן. זה לא היה בוז שנועד לדרבן את השחקנים, כמו שאוהדים עושים לפעמים כדי לנסות לגרום להם לרוץ יותר בהמשך, או להתעורר, אלא בוז של חוסר אונים. בוז של מבוכה.
גם עבודת ההכנה נראית לוקה בחסר, בלשון המעטה. לפני המשחק של אלבניה מול איטליה הודלפו לתקשורת האיטלקית עיקרי דו"ח הניתוח שביקש המאמן האיטלקי ג'אמפיירו ונטורה. נקודה בולטת הייתה לצאת לחלוץ ארמנדו סידיקו, שאוהב לבעוט גם ממרחק. בשני השערים שלו, הבלמים של נבחרת ישראל (פעם איתן טיבי ופעם שיר צדק) הלכו דווקא אחורה והסתכלו. בדיוק להפך. מדובר בחוסר ידע בסיסי על היריבה.
השער השני של סידיקו, אחרי נגיחה לאחור של נאתכו (שאיבד בשער הראשון), היה המביך מכל. חלוץ שעומד לבדו, עם כל כך הרבה זמן לכוון כאילו מדובר במשחק ליגה לאומית. הקישור לא שם לעזור, השוער מזנק מאוחר. כמה שניות שמסמלות יפה את כל נבחרת ישראל הזו,
יותר מכל השתלטות רעה על כדור של ליאור רפאלוב או מסירה קלה על מטר של אלמוג כהן לערן זהבי שמובילה לאיבוד. זה היה הפסד קבוצתי מפואר.
הנבחרת הגיעה למשחק ביתי, כשהיא נחשבת לפייבוריטית, כמעט בלי שחקנים יוצרים. נאתכו היה האחרון בקישור, לפני הבלמים, וראינו היטב איך זה הסתיים. השניים לפניו, אלמוג כהן ואייל גולסה, הם לא כאלה שיעברו שחקן. זהבי לא דריבלר, גם בן שהר לא מלך הכדרורים ורפאלוב סתם היה ממש חלש (בעצם אפשר לכתוב את זה על כולם).
צבירת נקודות במוקדמות יכולה להיות חשובה לעתיד, בטח לקראת ליגת הנבחרות שנפתחת בקרוב, אבל אוהד כדורגל לא חושב כל כך רחוק. בקמפיין כזה הוא רוצה קצת ליהנות וקצת לקבל איזה רושם של תקווה, משהו להיאחז בו לקראת העתיד. אבל אין שחקן בודד להיתלות בו ולא דקות קבוצתיות שמעוררות חלום.
בהיבט הזה, של הצורה שבה כל מי שחי במדינה הזו תופס את הנבחרת, התחושה רק הולכת ומידרדרת. לא בושה להפסיד כמעט לאף נבחרת, אבל מהערב הזה האמיצים שהחליטו לבוא לראות קצת כדורגל כחול-לבן יצאו רק עם מבוכה.
לפנייה לכתב/ת 
