נבחרת של מתחזים / "בעיטה חופשית"
זו כבר מזמן לא אותה אווירה, אין התרגשות, סתם משחק. רק הילדים מקווים שהפעם זה יהיה שונה. וגם זהבי הופך לגרסה עדכנית של בניון, החופש המוגזם לסדיקו וכמובן שריקות הבוז. 10 הערות על משחק הנבחרת
10 הערות בעקבות הפסד הנבחרת אתמול לאלבניה
1. מדד הצעידה הרגלית מהרכבת לסמי עופר מסמן: אין אווירה, אין התרגשות. סתם יום, סתם משחק, סתם נבחרת. לא אחת כזו שמעוררת התלהבות, או עניין. הקבועים עושים את הצעידה הזו על אוטומט, מבט קפוא, מדי פעם איזו עקיצה אירונית של סובלים, לא מעבר. צעדת הזומבים של נבחרת ישראל.
2. רק הילדים עדיין נרגשים. תמיד כיף לראות זאטוטים עם עיניים בורקות מאמינים בכל ליבם שהולך להיות שמח. מה שעצוב אלה המבוגרים עם העיניים הכבויות שמסתכלים על זהבי, נאתכו, רפאלוב וטיבי ומשום מה מקווים שהפעם זה יהיה שונה. ילדים מזדקנים.
צפו בנבחרת מובסת ע"י אלבניה
3. לעומת האין-אווירה בקרב האוהדים הישראלים, אצל האוהדים האדומים של נבחרת אלבניה יש אטרף אמיתי. זה ידוע שאצל אוהדים שמגיעים למשחק חוץ תמיד מורגשת יותר קנאות לקבוצה, אבל כמו שראינו ביורו האחרון, האלבנים באמת אוהבים את הנבחרת הלאומית שלהם. בכלל, דגל העיט הדו ראשי שמונף אצל רבים ביציע נראה כאילו נלקח היישר מהסט של "משחקי הכס". בינתיים על הדשא השחקנים של ישראל נראים בכיוון של "רגע עם דודלי". מלאכת הליהוק של מי יגלם את חביתוש עדיין לא הושלמה בשל ריבוי מועמדים.
4. לקראת סיום המחצית הראשונה, בפיגור 1:0, התרומם אוהד ישראלי ביציע וזעק לאלישע משהו כמו: "הם לא זזים, תעשה משהו". הוא היה בודד בזעם שלו. המחשבה הראשונה הייתה שלנבחרת ישראל קרה משהו גרוע הרבה יותר מאשר להפסיד ולהיכשל באופן סדרתי. הנבחרת הפכה ללא מעניינת והקהל כבר אדיש כלפיה. אפילו להתעצבן באמת כבר אין חשק. הלך הזעם, נשארה רק הציניות.
מתים על הנבחרת שלהם. האוהדים האלבנים(צילום: עוז מועלם)
6. ואם כבר סדיקו, אתמול הוא נהנה כל-כך מהחופש שנתנו לו הישראלים לבעוט מחוץ לרחבה וחגג פעמיים עם תנועת המלחייה. אם שוער הפועל באר-שבע, דודו גורש, חסך מעצמו ולא ראה את קיארטנסון חוגג מולו עם התנועה המשונה ההיא, אתמול בא סדיקו ופיזר לו מלח על פצעי הלחץ מהישיבה על הספסל. כמה ימים לפני המשחק התראיין גורש וטען "הושפלתי" בעקבות ההורדה לספסל במדי האלופה. אלבניה, וכמה ימים קודם לכן גם מולדובה, הזכירו לו שהכל יחסי: יש השפלות גדולות יותר.
7. ערן זהבי הופך בעקביות לגרסה עדכנית של יוסי בניון. שחקן בכיר שמככב בקבוצות שלו ובנבחרת לא מספק את הסחורה. בסוף המחצית הראשונה הוא קיבל כדור קופץ נוח ובעט אותו למרכז השער, היישר לידיים של שוער אלבניה, ובמחצית השנייה הוא בזבז עוד הזדמנות למזער קלות את ההשפלה. זה לא היה משנה הרבה, אבל כבר אי אפשר להתעלם מהפערים המשמעותיים באחוזי ניצול המצבים שלו מהתקופה במכבי ת"א לאלה בנבחרת ישראל. היי, קיבלת מאמן נוח שמקשיב לכל יבבה שלך, נותנים לך לשחק איפה שתבקש – הגיע הזמן שהכדורים יפגעו ברשת.
מי זה? זהבי או בניון? (זה זהבי)(צילום: עוז מועלם)
8. ובחזרה למקור – שריקות הבוז ליוסי בניון (כנראה ע"י אוהדי מכבי חיפה) אחרי שנכנס כמחליף הם סטירת הלחי הכי כואבת ששחקן נבחרת יכול לקבל מאוהדי נבחרתו. לא משנה אם אתם מאוהביו או משונאיו של בניון: זה היה צורם. ועדיין הכדורגלן בן ה-37, שפעם היה אחד האהובים בחיפה, צריך לשאול את עצמו איפה הוא טעה (ותעה) בדרך. להאשים את תרבות הקהל המקומי, זה נחמד בשביל כותרות וזה רק חלק מהסיפור. הגיע הזמן שבניון יבדוק מה הסיפור שלו.
9. היינו שמחים לראות את הסיפור של אלישע לוי בנבחרת מתפתח לכיוונים אחרים לגמרי. זה היה מחמם לב לגלות שמאמן הגון, נחמד, שמפלס את דרכו מלמטה מצליח לעשות מהפכה בנבחרת הלאומית. זה לא קרה. גם אצלו הנבחרת היא לא יותר מאוסף של אינטרסים, ספינים ומעט מאוד כדורגל. רק שהפעם הקרקס גדול יותר והנחמדות שלו פועלת לרעתו ולרעת הנבחרת.
שום דבר לא השתנה. אלישע(צילום: ראובן שוורץ)
10. ואחרי הכל, מנחם לדעת שיש מסורת, יש המשכיות ויש דברים שלא ישתנו לעולם: הפעולה הראשונה של איתי שכטר על הדשא רגע אחרי שנכנס כמחליף הייתה להתחזות וליפול על הדשא סמוך לרחבה. חלוץ גאון. בפעולה אחת הוא סיכם את הערב כולו: נבחרת של מתחזים.
לפנייה לכתב/ת 
צדק, זהבי ובניון
צילום: עוז מועלם
מומלצים
