שמונה עקרונות שיהפכו אתכם למאושרים בעבודה
תפסיקו להתלונן ולקטר מול הקולגות, אל תשתפו יותר מדי מחייכם האישיים והימנעו מחיפוש עבודות אחרות עד שתחליטו חד משמעית לעזוב. כך תהפכו לעובדים מוערכים יותר ותפסיקו להרגיש מתוסכלים
- לכתבות נוספות בערוץ קריירה
היום אני כבר יודעת שאמירות אלה אינן תגובה בלתי נמנעת למצב אלא פועל יוצא של דפוסי חשיבה, התנהגות והתייחסות לרגש הטבועים עמוק בתרבות המודרנית, וגורמים לחיים מתמשכים של תסכול ואומללות עצומה. אם גם אתם חווים תסכול בעבודה ברצוני להציג בפניכם שמונה עקרונות שיסייעו לכם לשנות מידית את הרגשתכם ויהפכו אתכם לעובדים מוערכים יותר:
1. יש להבין שארגון הוא גוף אינטרסנטי, הוא (או נציגיו - המנהלים) אינו יכול ואינו צריך למלא מקום הורי, מכיל ותומך. צריכה להיות הוגנות בסיסית אך לא "חייבים לכם" טיפול והבנה רגשית.
2. מה שנקרא בלשון העם "לפרוק" או "להוציא קיטור" - הדבר שעובדים עושים חלק ניכר מזמנם בעבודה - חוטא לשמו. אותו שיח, המלא במילים קשות והשמצות ונעדר התבוננות עצמית, אינו מקל אלא לרגע, בפועל הוא מעצים את תחושת התסכול והאומללות. לכן מומלץ להימנע מכך, ובמקום זאת, כאשר אתם עומדים בפני אתגר לפעול לפתרונו במקום סתם להצית קיטור. במקום 'לפרוק' ניתן לשתף. שיתוף במהותו שונה מ'פריקה' באינטונציה המלווה אותו, בהעוויות הפנים, באופי המילים ובמספר הפעמים בהן אנו חוזרים על הדברים.
4. לא מומלץ לשתף יותר מדי מחייכם האישיים בעבודה. אם אתם שואפים לקידום זה עלול להציג אתכם באור בעייתי, כן לא אחת תצטערו בדיעבד על מה שחשפתם. חברות אמת עשויה כמובן לצמוח בעבודה, אך את השיתופים האישיים כדאי להשאיר להפסקת צהריים או למפגשים אישיים.
5. התחושה של "משעמם לי" או "מיציתי" שכמעט כולם חשים בשלב זה או אחר נראית כתלוית נסיבות אך במקרים רבים היא ביטוי של מצב פנימי של ריקנות, שליליות ותחושת חוסר ערך שאינו נובע מהעבודה. הדרך לבדוק האם יש בתחושותיכם מן האמת היא להפסיק להתלונן ולהתחיל לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר אף אם אינה מרטיטה את לבבכם. כאשר יוסר נטל השליליות והתמונה תתבהר תגלו האם באמת נדרש שינוי.
5. המצב של "רגל פה רגל שם" - מצב בו אנו עובדים במקום מסוים אך תוך כדי מחפשים עבודה אחרת או מדברים תדיר על כך שעלינו לעזוב - הוא מצב שגוזל אנרגיה עצומה ומיותרת. כדי להצדיק בפני עצמנו את החיפוש עלינו להדגיש את השלילי שבעבודתנו הנוכחית. כן, חוסר ההחלטיות שמתלווה לתהליך בטרם הבשילה החלטתנו הופך אותו ללא אפקטיבי. על-כן עצתי היא לא לפזול לצדדים עד הרגע שבו מחליטים חד-משמעית לעזוב.
7. לעתים קרובות אני שומעת, בעיקר מנשים, את המשפט "בכיתי כל היום בעבודה ולא יכולתי להפסיק". אף שיש עניינים אישיים שמשפיעים עלינו גם בשעות העבודה רצוי ליצור הפרדה ולהתנהג באופן התואם מקום עבודה. מעבר לכך שהתנהגות כזו לא בדיוק מציירת אותנו כאנשים רציניים ובוגרים שכדאי לסמוך עליהם, כדי לבכות במשך ימים או אף שעות עלינו להלהיט את הבכי באמצעות קינה עצובה ומוגזמת על המצב. ללא קינה זו (שנעשית בקול רם או בלבנו בלבד) עשויות לעלות דמעות לזמן מה, ותיתכן תחושה של מתח, מועקה או עצב, אך לא בכי בלתי פוסק.
8. רומנים ופלירטים הם כנראה חלק בלתי נמנע מהחיים במקום העבודה. מומלץ להימנע מקשרים שסופם הברור בכאב עבור סיפוק של רגע, אך אם זה כבר קרה, נסו שלא לתת לכך לפגוע בתפקודכם המקצועי. ואם ממש הסתבכתם רגשית, לעתים הטוב ביותר יהיה לעזוב, על-אף תנאים ושכר. (כן, קרוב לוודאי שאם תקיימו את כל הסעיפים לעיל, לא תחושו כזה דחף לברוח לרגע ממציאות חייכם באמצעות הסם הרגעי שמספקים אלו).
הכותבת היא מאמנת אישית, מומחית לאימון רגשי
לפנייה לכתב/ת 
