ביקורת סרט: "לילה קשוח": הגרסה הגרועה ל"בדרך לחתונה"
סקרלט ג'והנסון חוגגת מסיבת רווקות שמסתבכת כשהחשפן מוצא את מותו. נשמע מוכר? בצדק. העלילה הלא מקורית, הטייפקאסט השחוק של הדמויות והעובדה הכי עצובה - שההומור שם פשוט לא מצחיק - הופכים את "לילה קשוח", או אם תרצו "בדרך לחתונה" בגרסה הנשית, לקשוח לצפייה
אוקיי, כבר הבנו שגם בנות יכולות לדבר מלוכלך, להסניף, לשתות, ובאופן כללי להיות וולגריות לא פחות מהבנים. ראינו את "מסיבת רווקות" שהיה גרסת ה-chick-flick של סרטי "בדרך לחתונה". אנחנו זוכרים עוד את דמות-תואמת-זאק-גליפיאנקיס שגילמה שם מליסה מקארתי ואת סצינת המגה-חרבון בסלון כלות יוקרתי. שלא לדבר על איימי שומר שהוכיחה שגם היא יודעת להתנהג לא יפה כמו כל גבר אחר בסביבה, ב"אסון מהלך". בקיצור, היינו שם.
כאילו כל האמור לעיל לא קרה מעולם, הנה מגיח "לילה קשוח" ("Rough Night"), ומראה לנו שגם בנות יכולות לדבר מלוכלך, להסניף, לשתות וכו'. ונחשו מה? גם הוא מתרחש במהלך סופ"ש של מסיבת רווקות שהופכת לגיהינום – קודם כל בעבור חמש הנשים שנוטלות בה חלק, אך בשלב די מוקדם גם בעבור הצופים (והצופות).
בדרך לחתונה עוצרים במיאמי. שם מתעתדות חברותיה מהקולג' של ג'ס (סקרלט ג'והנסון), פוליטיקאית המתמודדת על מקום בסנאט לחגוג את מסיבת הרווקות שלה. אלה כוללות את החברה-הכי-טובה (ג'יליאן בל), וכן אקטיביסטית לסבית (אילנה גלזר) ומאהבתה-לשעבר (זואי קרביץ) הנתונה בעיצומו של משפט גירושין. אליהן מצטרפת חברתה האוסטרלית של ג'ס (קייט מק'קינון, הילרי קלינטון ב"סטרדיי נייט לייב") בתפקיד הקוקואית שבחבורה.
עוד ביקורות קולנוע:
"המומיה" - טום קרוז מבזבז את הזמן שלו ושלנו
"בציר ראשון" - לשתות כדי לשכוח
העניינים מסתבכים כאשר אל החגיגה מגיע חשפן-בהפתעה, שזמן קצר לאחר בואו מוצא את מותו בנסיבות מצחיקות-עאלק (ספוילר: החרמנית קופצת עליו, מפילה אותו, וראשו נחבט בשולחן). כעת צריכה החבורה הנשית ההיסטרית להתמודד עם גופה בלתי צפויה, עם זוג קינקי (טיי בארל ודמי מור), ועם עוד חשפן אחד שקורס אף הוא.
בינתיים, ארוסהּ של ג'ס (פול וו. דאונס, שגם השתתף בכתיבת התסריט) החושד שמשהו לא בסדר, מחליט לעשות את כל הדרך מדרום קרוליינה למיאמי בנהיגה לילית ללא הפסקה, כשהוא עוטה חיתולים למבוגרים כדי לחסוך עצירות מיותרות, ומצויד במשקאות אנרגיה וכדורים מעוררים שתוקפם פג.
הסיפור הזה על גופה שמשבשת מסיבת רווקים מוכר מ"עד החתונה זה יעבור" של פיטר ברג מ-1998 (שם זו הייתה חשפנית שמתה בשוגג). אבל לא זו בעייתו העיקרית של הסרט, אלא העובדה הפשוטה שהוא פשוט לא מצחיק. לוסיה אניילו שביימה והייתה שותפה לתסריט (היא ודאונס שיתפו פעולה גם בסיטקום "ברוד סיטי" שנוצרה על ידי גלזר המככבת בה) – מתקשה להעניק לסרט טון אפל ומקאברי באמת. הגיבורות פה הן לא יותר מקריקטורות, הדינמיקה ביניהן משחזרת אינפנטיליות מימי המגורים המשותפים בקולג', הבדיחות נשלפו מפח המיחזור, וכל מה שהן עושות, לא נעים להודות – גברים עשו הרבה יותר טוב בסרטי "בדרך לחתונה".
עד כדי כך חמורים הדברים, שבשעה שהנשים מנסות להיפטר מהגופה (וחבל שיוצרי הסרט לא צפו שוב ב"צרות עם הארי" של אלפרד היצ'קוק מ-1955 כדי למצוא פתרונות יצירתיים יותר) – רגעיו הקומיים המוצלחים יותר של הסרט שייכים דווקא לארוס הדוהר, שבטיטוליו נדמה כמו הגירסה האינפנטילית של האביר על הסוס הלבן. דמותו מזכירה לנו שמקורן של קומדיות-חברות כ"לילה קשוח" הוא בגברים-מתבגרים והחרדה שהם חשים מפני מימושה המסורתי של זוגיות הטרוסקסואלית – חתונה.
עוד משהו על ההומור בסרט, וננסח זאת כך: הפוליטיקאית שמדשדשת בסקרים מאחורי יריב נוסח אנתוני ווינר שהעלה את איבר מינו ברשת, תמצא את עצמה במהלך הלילה הארוך עם גופה החובשת משקפי פין. וכל זה רק כדי שהסרט יגיע לכדי פואנטה שמרנית, פטריארכלית וצפויה כמו טעמן של השאריות המחוממות המוגשות לצופה בסרט הזה.
בסופו של דבר, הצפייה ב"לילה קשוח" מעוררת כמה תהיות: האם קומדיית-חברות שבוימה בידי אישה חייבת להיות שיקוף-מראה פאתטי של סרטי בנים? האם הדימוי הנשי שעולה מהסרט ובמיוחד בסצינת הסיום שלו אינו נענה, אחרי הכל, לאיזו פנטזיה גברית-שמרנית? האם צופות חולקות את המבוכה שחש המבקר הזכר, או שזה הכל בדמיוני? אם לא היה מדובר ביצירה זניחה כל כך, ייתכן והיה מקום לענות ברצינות על השאלות הללו.
