סטטיק ובן אל הם בדיוק מה שהנוער שלנו צריך
"טודו בום", הלהיט התורן מבית סטטיק ובן אל, הוא יותר מהיסטריה תקשורתית. מדובר בשיר לא פחות מגאוני, שמאתגר את כל מה שהתרגלנו לקבל מהפופ שלנו. עכשיו, כשהם כבר כאן כדי להישאר, הם גם יכולים ללמד את הילדים שלכם דבר או שניים על כוחה של עבודה קשה
צמד המילים "טודו בום" השתלט עליי. התינוק בוכה? "טודו בום", אני הוגה בקול תינוקי, והוא נרגע. נפל האייפון על הרצפה, מרימים ורואים שהמסך בסדר? "הכול בסדר, טודו בום", אומר בלב כמו משפט סגולה עתיק יומין. צופרים בכביש? "אין מה לעשות, טודו בום", תוך כדי אנחה. ואני לא לבד. ככה לא מעט אנשים חיים במדינה כבר שבועיים מאז שהשיר יצא. וזה לא שאנחנו אלו שלא בסדר. כאילו, טודו בום, אתם יודעים.
"טודו בום", ואולי אשמע כאילו השתבשה עליי דעתי, הוא יותר מאשר היסטריה תקשורתית. הוא אינו רק יחצנות מפוארת או תופעת העדר שהולך בעקבות מה שהוא אמור לאהוב. מדובר בשיר שבאיזשהו אופן, ממציא מחדש את הבסיס למוזיקה כפי שהכרנו - את התבנית הבסיסית של שיר.
החבר'ה שיצרו את השיר הזה טוו פה כמה סגנונות בשיר אחד, שנשמע אחיד ורציף, ממש מלאכת מחשבת פורצת דרך. אין יותר בית-פזמון-בית. המוזיקה משתנה לנו ומי שאחראיים לכך הם השניים, יחד עם המפיק ג'ורדי. המקצב הברזילאי שהופך לישראלי, ה"טודו בום" שקופץ על הלשון וכיף להגות אותו, צעדי הריקוד שעושים חשק לזוז. מסגנון לסגנון, כל 30 שניות, אלו הן שלוש דקות ו-21 שניות הכי מגניבות ששמענו מזה זמן רב. שיר הכי ישראלי עם הפוטנציאל הבינלאומי הגדול ביותר. קראתי שכבר הגיע לפאבלות של ברזיליה. השניים עוד יוזמנו להופיע שם. עניין של זמן.
והסיפור של בן אל תבורי מדהים אותי ברמה אישית. מודה, עד לפני שלוש שנים, כשבן אל הוציא שירים כושלים במזרחית, התחננו שאכתוב עליו במסגרת המדור "מביט מזרחה" ז"ל. שאראיין אותו ואתן לו צ'אנס. בשלב מסוים זה כבר היה לא נעים. השבתי שהוא לא מעניין כזמר מזרחי ושאני לא חושב שיצליח וחבל על הזמן שלי להשקיע בשיחה מיותרת עם הילד הזה שכל יתרונו זה היותו הבן של.
בן אל הצליח להמציא את עצמו מחדש באופן מעורר השראה. בעקבות הכישלון ההוא - ואולי אחרי שהבין שזה שהוא מזרחי בן לאבא שהוא גם זמר מזרחי לא מחייב גם אותו ללכת בדרכי אביו - הוא פתח את הראש, השתחרר מדעות או קיבעונות קדומים, ממה שציפו ממנו. מהרגע שבו הבין שהוא רוצה להיות זמר, שינה סגנון, הלך לעבר מה שמתאים לו, אולי הסגנון שהנשמה שלו באמת אוהבת, ועשה בית ספר לכל מי שהקיף אותו.
לשופטי "כוכב נולד" שלא העבירו אותו את האודישן הראשון אפילו, למבקרי מוזיקה כמוני שלא האמינו שייצא ממנו משהו, אולי גם למשפחה ולקולגות. מי יודע. והנה, הבנאדם כבר שנה שנייה ברציפות הזמר הכי מצליח בישראל. זה מטורף.
הבגדים הצבעוניים, והעובדה שהתחילו כזמרי רשת עם שירים על דובי גל, גרמו לזלזול ולהתנשאות מעל השניים, גרמו לחשוב שמדובר בטראש כמו "מקרנה". בינתיים הם ממשיכים לייצר עוד להיטים ומוכיחים שאסור למהר ולפטור אותם כעוד תופעה חולפת. מה הם כן? הדוגמה האולטימטיבית עבור ילדים ונוער לכוחה של עבודה קשה, חריצות והתמדה. ואת זה הייתי מלמד במערכת החינוך.
