אהבה של אמא - מול המצלמה
הצלמת דבורה אורבך החליטה להזמין נשים שעלו מברית המועצות ולצלם אותן יחד עם בנותיהן בפרויקט מיוחד. "אין דבר שיותר משמח אותי היום מלראות את אמי היפה שוב פורחת, אבל הרצון לתקן את העלבון ההיסטורי שלה ושל אימהות מהגרות אחרות נותר"
"מאז שאני זוכרת את עצמי דמותה של אמי העסיקה אותי. באיזשהו אופן אני מחפשת אותה בכל מיני מקומות ומובנים כשאני יוצאת לצלם", אומרת הצלמת דבורה אורבך. ההתעסקות באם וביחסים ביניהן היא הטריגר לפרוייקט צילומים מיוחד שיזמה - אמהות שעלו מברית המועצות ובנותיהן בפורטרט משותף.
אורבך גדלה בירושלים בבית דתי לאבא ישראלי ואמא אנגלו-סקסית. "ממסלול החיים שיועד לי זזתי בעקבות הסקרנות", היא מספרת. "ברור לי שנמשכתי לכיוונים אחרים - לאמנות, ללילה, לעולמות שלא הכרתי ובער לי להכיר, ואז החלטתי ללמוד בבצלאל. עד היום אני לא בטוחה איך הגעתי לצילום אבל אני יודעת שזו עוד שפה שאני מדברת, והרצון לספר באמצעותה סיפור לעיתים מרגיש לי כמו צורך".
לאחר שאורבך כתבה בפייסבוק שהיא מחפשת נשים לצילומים, הגיעו מעל מאה פניות והיא החליטה לבחור לפי האינטואציה שלה. "בניתי יום צילומים בסגנון הסרט הנע", מסבירה אורבך. "צוות מאפרות מדהימות התנדבו לפרוייקט ותודתי נתונה להן (לוביקה קרצ'יוב, קרן שולמן, אמיליה אורלובה, יפית מור צדיקוב ורויטל נעים, וסטיילינג - דנה אפל). הנשים הגיעו בשעות קבועות מראש ועברו מתחנה לתחנה - איפור, שיער, סטיילינג וצילום. התחושה שהצילום הזה חשוב ושמדובר באירוע חגיגי הייתה מאוד נוכחת. עבורי הדינמיקה הכי מורכבת ומרגשת הייתה עצם העמידה של הנשים והאופן הפיזי שבו הן בחרו להביע את הקרבה ביניהן - מי מחבקת את מי, מי מחזיקה למי את היד, מי מתרפקת על מי, מי נמנעת, מי מבקשת. זה כל כך מעניין ומחזיק בתוכו מטענים, סודות ואהבה קמאית עצומה ומסובכת".
למה החלטת לצלם רק נשים שעלו מברית המועצות?
"אמי עלתה לארץ בשנות השבעים. הזרות שלה הייתה עבורי תמיד עניין מורכב אך היה לזה צד כמעט אקזוטי שהייתי מתגאה בו. העור הבהיר, העיינים התכולות, הבלונד והיופי עוררו תמיד הדים מסביב וכילדה ספחתי את ההשתהות לנוכח יופייה וזרותה של אמי. בראשית שנות השמונים המשפחה עברה טלטלה כלכלית. אל מול קשיי השפה וחוסר הניסיון בשוק העבודה המקומי אמי יצאה לעשות מה שאימהות עושות - דואגות לילדים שלהן בכל מחיר. ויש מחיר - דמותה היפה, הרכה והעדינה של אמי עברה שינוי. היא נעשתה ללוחמת, הקשיחה את העור הבהיר, בנתה לעצמה שריון וניסתה בכל הכוחות להביא לילדים מה שיכלה.
"כמובן שהדבר הראשון שוויתרה עליו היה על ההנאות שלה. לא הייתה שיגרת טיפוח מפנקת, לא קוסמטיקאית ולא ספר. מעניין שאחד הזיכרונות הצבעוניים שיש לי מאותה תקופה זה את אמא שלי מול הכיור מזליפה את החמצן לשיער, היה לזה ריח מאד חריף, לפעמים היא הייתה מבקשת שאעזור לה להגיע לחלקים מאחורה, אהבתי לעזור לה בזה, רציתי אותה כמה שיותר יפה. בליל שבת כשהבנים היו בבית כנסת אחותי ואני היינו עושות לאמא ערב טיפוח.
"החלטתי שאאסוף אימהות ובנות שעלו מברית המועצות, אעשה להן יום טיפוח ואצלם אותן יחד. זו הייתה סוג של גחמה יצירתית מלאת אמוציות. ידעתי שאני מניחה ליומרות האמנותיות וניגשת ברכות להעניק משהו לנשים האלו ולבנות שלהן, בדיעבד גם לעצמי. היה בזה משהו שניסה להחזיר את הכבוד לאמא. אין דבר שיותר משמח אותי היום מלראות את אמי היפה שוב פורחת וחוגגת את עצמה, אבל הרצון לתקן את העלבון ההיסטורי שלה ושל אימהות מהגרות אחרות נותר. אנחנו קולטים פה גלי הגירה ומעבירים כל דור ראשון את אותה חוויה נוראית. ילדים גדלים כשהם שומעים את הסביבה לועגת להורים שלהם, זה מחסל משהו בפנים".
ברגע האחרון אורבך החליטה גם להצטלם עם אמה. "נפער חור בגלל הברזות של הרגע אחרון", היא מספרת. "התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה לבוא. בהתחלה ממש לא רציתי שתהיה שם. אמנם היחסים בינינו הם ללא ספק הטריגר העמוק יותר למוטיבציה של הפרוייקט אבל בדיוק בגלל אותה מורכבות חשבתי שזה יקשה עליי. טעיתי. הלב שלי ריחף כשראיתי אותה מתאפרת ומתפנקת".
בימים אלה אורבך כבר עובדת על פרויקט נוסף. "לא סיימתי", היא אומרת. "היעד הבא הוא להיכנס לבתים של האמהות ולצלם אותן בסביבה הטבעית שלהן עם בנותיהן. כרגע אני בשלב החיפושים ונשים המעוניינות להצטלם מוזמנות ליצור איתי קשר. אני מרגישה שאני זזה בעקבות הסקרנות שלי. באופן לא מפתיע היא תמיד שולחת אותי למקומות היותר מסובכים. אם אני מצליחה מתוכם לייצר משהו מעניין ונוגע יש לי בזה מזור. עבורי זו מטרת העשייה האמנותית - שדה אסתטי שמאפשר להתבונן בכאב משותף".
לפנייה לכתב/ת 
