"רק רוצים לרקוד": למחזר ולשעמם לפי הקצב
איש לא התגעגע ל"רק רוצים לרקוד", ריאליטי הפירואטים ששב למסך עם כל חיבוקי המשפחות והסיפורים קורעי הלב. המנחים אסי עזר ורותם סלע אומנם מצילים את הפורמט המשומש משיממון מוחלט, אבל זה רחוק מלהיות מספיק. ואם משעמם באודישנים, מה לעזאזל נעשה בהמשך?
ממש האמנתי שחיסלנו את הז'אנר כבר לפני שבע שנים, כש"לא נפסיק לרקוד" שבקה טרם זמנה ושחררה אותנו מנוכחותה, אבל מסתבר שכל סיפורי "אני והמנוח" היו מוקדמות מדי. תוכניות ריאליטי לא מתות הן רק משנות שם, ואתמול (ב', 21:00, ערוץ 2) היא חזרה מן המתים באמצעות "רק רוצים לרקוד". חשבתי המון ועדיין לא הבנתי למה אחרי שזיקקה את "הכוכב הבא לאירויזיון" למנה מדויקת של מודעות עצמית ופאן, קשת מתעקשת לדחוף את אפנו לערימת מחוות אנכרוניסטית כמו "רק רוצים לרקוד", שאיש לא התגעגע אליה מעולם. אולי לזה התכוון ראש הממשלה שלנו כשאבחן את "תעשיית הדכדוך"?
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"להיות אבא": טל פרידמן שלא הכרנו
"סיפורה של שפחה": עולם אכזר, טלוויזיה מצוינת
"ארץ נהדרת": סיום מצוין לעונה חדשה
התירוץ הרשמי הוא כנראה “World of Dance”, ריאליטי הריקודים של ג'ניפר לופז שעלה לפני חודש ב-NBC, מה שמאפשר לקשת להגיד דברים כמו "שיגעון הריקודים שסוחף עכשיו את העולם". “World of Dance” הפציצה ברייטינג בפרק הראשון, צנחה בפרק השני והמשיכה לרדת בשלישי. אם אני זכיינית מסחרית שאוטוטו מקבלת ערוץ שלם ואמורה לפתות אליו צופים צעירים, אני מחכה קצת לפני שאני קופצת על העגלה, ובטח שלא משקיעה כסף חשוב בפורמט שמכל הבחינות נראה כאילו הוא התעורר בעשור הלא נכון.
אז יש לכם את החיצים של "הכוכב הבא" ויש לכם את אסי עזר ורותם (או שזה רתם עכשיו? מה אומרת האקדמיה?) סלע, שעברו רשמית להתגורר בלוח השידורים של קשת וספק אם הם זוכרים איך הבית האמיתי שלהם נראה. הם אולי מעוררים חילוקי דעות אבל לפחות מעוררים משהו בניגוד לשאר התוכנית שתפקדה כגלולת שינה לסוסים. אישית אני סבורה שהרגעים שלהם מצילים את התוכנית משקיעה לשיממון מוחלט, אבל זה רחוק מלהיות מספיק כשמנסים להזריק אדרנלין ל"רק רוצים לרקוד".
אני מודעת ואמפתית למצוקה הכללית באיתור אנשים ששרים יפה וישתתפו בעוד ריאליטי שירה. אחרי שעברנו את השלב שבו עוברים מזמרים נצטרך פשוט לחכות לדור הבא, וזה לא יהיה פשוט. יותר קל למצוא אנשים שרוקדים יפה, ונכון, זה כיף לראות אנשים רוקדים. אבל למה כל הפורמט מסביבם צריך להיות כל כך משומש?
דוד דביר (שמישהו יאהב אותי כמו שבוטוקס אוהב אותו) הוא שוב המנהל הקשוח, אנה ארונוב מולטי-אורגזמית לא משנה מה עולה על הבמה, עדן שבתאי הגיעה מאמריקה להרעיף מטובה על הפרובינציה ועידן שרעבי החמוד שבוכה מהתרגשות. שוב, זהו המאבק העייף של המנטורים או וואטאבר על הרקדנים וההבטחות שכל אחד ואחד מהם הוא ה"פול פאקג'". החיבוקים של המשפחות, הסיפורים קורעי הלב על הילד הדתי שרצה לרקוד או הבחור עם הידיים הקצרות, הבורות העצובה של מי שמתיימר להיות פאנל מקצועי מול רקדנית הבוטו, המריחה של הזמן. אפילו מירי רגב כבר נרדמה בשלב שהגיע העירום. ואם זה משעמם כבר בשלב האודישנים, שאמור להיות הטופ, מה לעזאזל נעשה בשלבים הבאים?
