דעה: טיפול הממשלה באמוניה - טעות רודפת טעות
המאבק סביב מכל האמוניה מעלה תהיות רבות: כיצד משרדי הממשלה לא עושים את תפקידם ובמקום להוביל מובלים? ולמה הדלתות שפתוחות בפני טייקונים נעולות בפני נציגי ציבור? פרופ' עדי וולפסון בטור דעה בעקבות החלטת הממשלה לספק אמוניה באוניות קטנות
כבר כמה חודשים שכל אזרחי מדינת ישראל שומעים על הסכנה ממכל האמוניה במפרץ חיפה. שומעים כיצד המכל פועל שנים ארוכות ללא היתר בניה, כאשר משרדי הממשלה ממשיכים לתת לו עד לאחרונה הכשר בדמות היתר רעלים ואחרים. שומעים כיצד האמוניה בישראל היא עניין של ביטחון לאומי, וכיצד גורמי ביטחון שקובעים שאין במכל דופי, נסמכים על חוות דעת שבוצעה בהזמנת מפעילי המכל עצמם. שומעים כיצד המשרד להגנת הסביבה, זה שצריך להגן עלינו מפני הסכנות, מזגזג ובאופן עקבי מכשיר את הפתרון שמתאים למפעל ולאו דווקא לציבור הרחב.
שומעים כיצד בתי המשפט, בזה אחר זה, פוסקים שיש להפסיק את השימוש במכל ולהציג חלופות ראויות, ומתריעים כי המדינה כושלת בתפקידה, ואיך אותה המדינה מחפשת שוב ושוב מסלול שיעקוף את החלטות בתי המשפט. שומעים כיצד מנכ"ל חיפה כימיקלים והבעלים של החברה, שהיא צרכנית האמוניה העיקרית בשוק וגם ספקית האמוניה לרוב החברות במשק, מאיימים בכאוס לאומי, בפיטורי עובדים ועוד, ומתעלמים מרחשי העם. שומעים כיצד השר להגנת הסביבה, שר הכלכלה ושר האוצר שותקים, וראש הממשלה טורף את כל הקלפים ומתערב לטובת החברה.
וכמו בנבואה שמגשימה את עצמה, השבוע, בישיבה בנוגע למשק האמוניה בישראל בנוכחות נציגים מכלל משרדי הממשלה ובראשות ראש הממשלה, סוכם על ידי הצדדים להעביר החלטת ממשלה ובמסגרתה המכל ייסגר, כאשר בטווח הקצר אספקת האמוניה תעשה בעזרת אוניות קטנות שייכנסו לנמל חיפה ויזרימו את האמוניה בצנרת הקיימת, ובטווח הארוך תעגון האוניה כמה ק"מ מהחוף במפרץ ותחובר למגשר ימי חדש שיזרים את האמוניה למפעל.
אתם בטח שואלים את השאלה כיצד נבחנו החלופות השונות שעמדו לאורך הזמן על הפרק, ואיך זה שכל החלופות שהוצעו על ידי הציבור, מיבוא של אמוניה במכלים קטנים (איזוטנקים) לטווח הקצר לנמלים בחיפה ובאשדוד, ועד לייצור אמוניה במפעל בדרום בטווח הארוך, ירדו מהפרק, אבל רק לממשלה פתרונים.
כמו במדינת עולם שלישי
אולם הפספוס הגדול של סיפור האמוניה הוא אותו הפספוס שמלווה אותנו לאורך השנים בחיבור בין נושאים של סביבה, כלכלה וחברה. התפיסה כאילו איכות הסביבה היא אויב העם וכאילו על המאזניים עומדים מצד אחד תעשייה-כלכלה-ומקומות תעסוקה ומנגד בטיחות ובריאות הציבור, משאירה אותנו מאחור, כמו במדינת עולם שלישי.
המאבק סביב מכל האמוניה מעלה תהיות רבות וגדולות, מעבר לסיפור של המכל עצמו. ראשית, כיצד משרדי הממשלה לא עושים את תפקידם ובמקום להוביל מובלים? מדוע המשרדים לא שקופים, ולמה הדלתות שפתוחות בפני טייקונים ותעשיינים נעולות בפני נציגי ציבור ופעילים מקומיים? ומדובר גם בדלתות פיזיות אבל גם בפתיחות מחשבתית, כי הרי מומחים יש לא רק במשרדי הממשלה. ומדוע התעשייה לא משכילה להפסיק ולהילחם בעם?
נדמה כי כל מה שהעסיק את חיפה כימיקלים, אפילו יותר מהפסקת אספקת האמוניה לישראל וסגירת המפעל, הוא לא לאבד את המונופול על האמוניה. החברה שצורכת את מרבית האמוניה בישראל ומייצאת את רובה חזרה לחו"ל בצורת דשנים, מספקת אמוניה גם לכל הצרכנים האחרים במשק, ועל כך כולנו משלמים את המחיר.
המאבק גם חידד, שוב, את מה שכבר כולנו יודעים, שיחסי ההון-שלטון בישראל מובילים שוב ושוב את נבחרי הציבור לפספס הזדמנויות ולעשות שינוי משמעותי למען הציבור.
אז אחרי שנים ארוכות ואחרי התגייסות המונית של תושבים, פעילים, נבחרי ציבור מקומיים, ארגוני סביבה ומומחים מהאקדמיה ומהתעשייה, תושבי מפרץ חיפה הלכו לישון ללא מכל אמוניה וקמו עם פתרון חדש שרב הנסתר בו על הגלוי. אבל הדאגה של התושבים במפרץ חיפה חייבת להיות הדאגה של כולנו, כי ההחלטה שקיבלה השבוע ממשלת ישראל היא נגיסה נוספת בדמוקרטיה שלנו.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016)
לפנייה לכתב/ת 
