גברים בשירות הציבורי - מבחן הבת
כשלמפקד הטייסת מגיעה תלונה על הטרדה מינית הוא מדמיין שזו היתה הבת שלו. לעומת זאת, רכז חקירות במשטרה מציע בהלצה "שעברייני מין ילכו לנערות ליווי". שני שטלריד קוראת להכשרה לאנשי ציבור לליווי נפגעי תקיפה מינית ומזהירה: "הבורות מסוכנת"
"אני חייב לספר לכם משהו", אומר מפקד טייסת למאות המפקדים והחיילים שבקהל. "אחת החיילות הגיעה אלי. אתם יודעים שזה לא ישר מגיע אלי. היא עברה את השרשרת הרגילה, קצינת היוהל"ם, מהו"ת, מפקד ישיר ועוד עד שהגיעה אלי למשרד לבירור האירוע. לכאורה, אירוע קל מאד.
במשך שבועיים וחצי אחד הטבחים בחדר האוכל יושב מולה ונועץ בה מבטים בזמן שהיא יושבת לאכול. פשוט יושב ובוהה בה. אפשר לחשוב, בטח אתם חושבים. שבועיים וחצי של לטישות מבטים ואז הוא קם ממקומו, הגיע אל השולחן שלה ואמר לה "אני אוהב לראות אותך אוכלת". שוב, לכאורה, אירוע קל ופשוט. אבל הייתם צריכים לראות אותה. יושבת אצלי במשרד כולה רועדת ובוכה. שלושה חודשים לא נכנסה לחדר האוכל מפחד. ואני מיידית עושה את המבחן שאני קורא לו - "מבחן הבת שלי".
הטורים הקודמים:
"ממי, תוכל להישאר על הקו עד שאגיע לאוטו"?
גלריה מצמררת: בגדים לא אשמים באונס, אנסים כן
עורכי דין? מספיק עם השחרת דמות המתלוננת
ביקורת על הביקור אצל "הרב" ברלנד
הוא עוצר לרגע, מביט לקהל, פותח את פיו שוב ואומר - "למה מי יסתכל על הבת שלי אוכלת?! מי יבוא לבת שלי ויגיד לה שהוא אוהב לראות אותה אוכלת"? כל הקהל רוחש בשקט, לחישות ומבטים זה לזה. מבטי הבנה. "אתם מבינים"? הוא ממשיך, "ברגע שלוקחים את זה קרוב הביתה, אלינו, הכל מקבל פרופרוציה אחרת. אפס סובלנות. אנחנו נגלה אפס סובלנות להטרדות ופגיעות מיניות. חבל לכם על הזמן". דממה בקהל.
אני נכנסת בתחילת השבוע אל תחנת משטרה למסור עדות בפרשה חדשה שהגיעה אלי. פרשה קשה ומסועפת. מכוונים אותי לחדר של רכז החקירות והוא קורא לאחת החוקרות שתבוא לשבת איתי ובינתיים, עד הגעתה, הוא מגלגל איתי שיחה.
"היא נאנסה-נאנסה"? הוא שואל אותי. "כאילו, הוא החדיר אליה את הזה שלו או שאולי החדיר לה משהו אחר"? אני קצת בשוק מהשאלות. "מה זה משנה"? אני שואלת. "אם חדר בעצמו או החדיר משהו אחר, זה עדיין אונס על פי ההגדרה". הוא מופתע. לא ידע את זה. וממשיך בקו החשוך. "את יודעת, אולי היא סתם אומרת? כבר טיפלתי בכמה מקרים של תלונות שווא". אני מביטה בו בפליאה. זהו רכז חקירות בתחנת משטרה. הוא אמור לדעת.
"אתה יודע, על כל תלונת שווא אחת שאתה חקרת, יש בערך 5,000 נפגעי תקיפה מינית שמעולם לא הגיעו לתחנת המשטרה להגיש תלונה". "מה את אומרת", הוא אומר בפליאה. "לא ידעתי", הוא ממשיך. "אני לא מבין, כאילו, אם הוא חרמן, שיילך לנערת ליווי", הוא חותם את דבריו בהמלצה שאינה מכבדת את המדים שהוא לובש.
זהו אינו מאבק נשי, אלא אנושי
ואני חושבת לעצמי שהגיע הזמן. שבדיוק אלה, האנשים שמשרתים את הציבור יהיו כאלה שמבינים. שלמדו את התחום. שעברו הכשרות מתאימות לליווי נפגעי תקיפה מינית בדרכם. כי הבורות הזו דווקא מהם פשוט מסוכנת. והגיע הזמן שאותם אנשים בשירות הציבורי יהיו חלק פעיל במאבק העיקש הזה מול המגיפה החולנית הזו. הגיע הזמן שהאור יגבר על החושך. הגיע הזמן שכולם יבינו, כל הציבור שזהו אינו מאבק נשי, אלא אנושי. שהוא למען כולנו. שזו מגיפה בינלאומית וכל מדינה מודרנית מתוקנת מנסה להיאבק בה.הגיע הזמן להשמיע את הקול הגברי המואר, החזק. זה שלא מפחד מלהביט לבעיה בעיניים ולהפנות אצבעות מאשימות לעבריינים ולחמול על הקורבנות. הגיע הזמן שכל משרתי הציבור האלה יהיו דומים למפקד ההוא מהצבא ולא לחוקר מהמשטרה. אלה האנשים שאנחנו רוצים שנפגעי תקיפה מינית יפגשו כשהם באים להתלונן. הבנה, חמלה, מבחן הבת ולא מבחן נערת הליווי.
שני שטלריד, אימא של עמית וטל. לאחר שחשפה בתקשורת את סיפור האונס האישי שלה והשיקה את ״קמפיין האותיות״ ו״לא לבושה״, היא הקימה את עמותת ״אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית״. מאז היא פעילה במאבק נגד תקיפות מיניות, מלווה מאות נפגעים ומעבירה הרצאות בנושא.
לפנייה לכתב/ת 
