"הישרדות": מהלך כל כך טיפשי עוד לא ראיתם
תודה לאל, אבל העונה הנוכחית של "הישרדות" מתחילה לעלות על מסלול, והחלוקה נהיית ברורה - יש את אלה שבאו לשחק את המשחק, ויש את אלה שאין להם מושג מהחיים שלהם. כך נולד המהלך המטופש ביותר בהיסטוריה של הסדרה
"אם אני צריך ללכת הביתה אני אלך" (ביבי. סתם. מנגיסטו, נסיך בוהאיי).
חברים, הברירה הטבעית מכה שנית, וסוף סוף היא עובדת בכיוון שאפילו מירי רגב ונפתלי בנט יכולים להיות חתומים עליו. מנגיסטו ילך לאי הבודד שם הוא יהיה בודד עם אלון ויחד הם יסתכלו אחד לשני בעיניים, יאכלו שימורי לוף ויספרו אחד לשני סיפורים ערכיים. אחר כך תבוא המשימה והם יפסידו אחד לשני בקטע ערכי ויעזבו את האי הבודד יחד כדי לנסח את הקוד האתי של "הישרדות". בחייהם ובהדחתם לא נפרדו, וכמו בנות שמקבלות מחזור יחד, העובדה שהם נפלו באותו המהלך היא כנראה הוכחה לזה שהם נועדו זה לזה.
באופטימיות זהירה אפשר לומר שהעונה הזאת עולה על מסלול הגון כלשהו. אם ההדחה של אלון נראתה כאילו היא חמקה להפקה בצוק העיתים, מגיעה הבעיטה באחורי מנגיסטו ומסמנת חלוקה ברורה – האנשים שבאו לשחק את המשחק מול האנשים שאין להם מושג מהחיים שלהם. והפער ביניהם כל כך גדול שאני נבוכה בסלון נוכח הזעם הקדוש של הצד המפסיד. בין אם זאת מיכל (אכזבת אותי, וזה יירשם לך בתיק האישי!) או ורד (יום שישי היום!!!) בגנון ספיבק או ענבר (הוא לא פוגע! הוא לא פוגע!) ומנגיסטו בבוהאיי.
בפרקים הקודמים:
כל האמת בפרצוף
מנגיסטו הוכיח שהוא מסוג השחקנים שכש*הם* משחקים את המשחק הם אסטרטגים, אבל כשמישהו אחר משחק אותו טוב יותר מהם הוא נבזי וחלקלק. אין ספק, בהגדרה של קלאסה במילון יש תמונה של מנגו עומד מול גיא זוארץ ונוזף באמיר על שהיה חכם ממנו במקום לכבד את קדושת הרגע, להשתחוות בפני המהלך, לחייך חיוך קטן, לאחל לכל מי שנשאר בהצלחה ולהתחפף. מנגיסטו התחיל את העונה לא רע והיה הרושם שהוא דווקא בא לשחק. אפילו הרעיון לפשל במשימה – הגם שהוא ב-99 אחוז מהמקרים מגיע פק"ל עם קארמה מהגיהנום – היה אסטרטגי במידה (וזה, אם כבר מדברים, התרגיל המסריח האמיתי), אבל מה שהתחיל חמוד עם פוטנציאל, מידרדר במהירות. אין כמו ריח הדוש על הבוקר.
אמיר ממשיך לתפקד כמבוגר האחראי של העונה ולא מסתפק בהדחה של מישהו מהברית של מנגו אלא גם משחק במוח שלו כדי שיוותר על שרשרת החסינות. עזבו את זה שמנגיסטו מכחיש את קיומו של פסלון החסינות כשמועצה אחת קודם פסלון כזה קטל את רומיאו שלו. כשאמיר מדליף לו שטניטה על הכוונת של שגיא ומעיין הוא אפילו לא שואל את עצמו למה בעצם טניטה בסכנה אם שני שחקני-מיעוט שחיים על זמן שאול בשבט הם היחידים שהולכים להצביע לה? לא. בחינוך הערכי לא שואלים שאלות. ולכן הוא מוריד את שרשרת החסינות שלו ומוסר אותה לטניטה במה שייכנס לספר דברי הימים של "הישרדות" כאחד מהמהלכים המפגרים אי פעם.
כולי תקווה שאמיר ימשיך להחזיק במושכות של העונה הזאת. אחרי שהמליץ למיכל להיצמד ליוסי בשבט השני והוציא את מנגיסטו מסידור העבודה בשבט שלו, הוא מקדם את עצמו לפחות למצב שבאיחוד הוא יהיה בברית הרוב ואחר כך נראה. שגיא ומעיין הם הפרטנרים הטבעיים שלו בקונסטלציה הזאת, ובהינתן הצפון-דרום בליגאו אין לו כל כך ברירה. מצד שני מה שהם מציעים לו זה מקום אחרון בברית של טורפים מול מה שהציע לו השבט המקורי שלו – מקום אחרון בברית של יצורים נכחדים.
עם כל ההסתייגות שלי מהגישה של מעיין – אמיר לא חייב לך כלום, תרגיעי - היא בהחלט נותנת לו פייט. הבחורה עם בגרות אחת בתיאטרון (תני לי לנחש, מחזה של צ'כוב?), שהספיקה לה כדי לדברר את מירי רגב, לחצה בדיוק על הכפתורים הנכונים כדי לוודא שזהבי, ענבר ומנגו יראו לה את הדרך החוצה וירגישו טוב עם עצמם, רק כדי להפוך את הבליינד סייד הזה למענג יותר מהקודם. אם אמיר ימשיך לשתף איתה פעולה הוא יצטרך לישון עם עין אחת פקוחה.
בפרק הבא: מסתבר שיש אנשים יותר רעבים מאולמרט ודברים יותר טעימים ממנה חמה!
בקטנה:
שוברים שתיקה: "הם הרגו אותו" – טניטה מגז'דרת ביובש את לכתו של אלון בטרם עת.
איינשטיין: "את ראית שאני בנאדם יחסית אמין" – אמיר מזכיר למעיין שהכל יחסי.
הומאניות: "אני כמו וטרינר, מרדים את כולם ואז עוקץ" – אמיר רק עושה את מה שהטבע רוצה.
אי שפיות: "היא התמקדה בניסיון להבין את הכוחות, בדברים מטורפים" – רז זהבי עדיין לא הגיע למשחק.
חרטה: "אפשר להחזיר את השרשרת?" טניטה. כן, בטח. ואפשר גם לחזור בזמן ולהרוג את היטלר. רוצה?
