הרבה יותר מנחמד: סנדרסון חגג 50 שנות קריירה עם החברים
במופע מלא הומור ומוזיקה מצויינת ציין דני סנדרסון יובל לקריירה מפוארת. את הפרטנרים המיתולוגיים החליפו שיתופי פעולה עכשווים כמו: הדג נחש, יובל דיין, אברהם טל ועידן עמדי, שרק הוכיחו עד כמה עמוק טבוע הדי. אן. איי הסנדרסוני במוזיקה הישראלית. מ"אצל הדודה והדוד" ועד "ילד מזדקן" צפו בקטעים נבחרים מהמופע
העילה לחגיגה הייתה 50 שנות קריירה של סנדרסון, וכדי לציין את האירוע הוזעקה להיכל התרבות רכבת אווירית של מוזיקאים מובילים. מברי סחרוף, דרך הדג נחש ועד עידן עמדי. מופעי מחווה מהסוג הזה מסתיימים לא פעם במפח נפש. הציפיות המתודלקות מהשמות הגדולים מתרסקות למול ביצועים בינוניים, ליהוקים לא נכונים ובעיות טכניות שפוגמות בחווייה. זה קרה לי כצופה הרבה יותר מדי פעמים. אבל לא במופע הזה.
קודם כל, כי העסק תקתק למופת. המעברים בין האמנים היו חלקים וטבעיים לגמרי. תמיד מספרים על סנדרסון שמתחת למעטפת הדאחקיונר החמוד מסתתר ייקה אמיתי וקפדן, שלא משאיר שום דבר ליד האלתור. כנראה שזה ההסבר.
אבל היה גם עניין מהותי בהרבה. ליהוק האורחים והתאמת השירים. על הנייר, זה נשמע מעט מוזר. מצד אחד, היעדרם של הפרטנרים המתבקשים, כמו גידי גוב ומזי כהן. ומהעבר השני, שיתוף של כוכבים עכשוויים דוגמת עידן עמדי ויובל דיין, שלא מתקשרים מיידית לרפרטואר הסנדרסוני. אבל על הבמה הכל התלבש. ויותר מזה – הוכיח עד כמה הדי.אן.איי של הג'ינג'י הקטן הזה טבוע כמעט בכל רובד של המוזיקה הישראלית הנוכחית.
כשברי סחרוף עלה לנגן אתו את "התמנון האיטר" של כוורת, נמתח קו ישר וברור בין הגיטרה החשמלית המסלסלת של המקור ובין ראשית ימי פורטיסחרוף; כשגורי אלפי, רועי בר נתן וטלי אורן נתנו את קטעי "גזוז" שלהם, היה ברור שהחיבור הכל כך טבעי אצלם בין מוזיקה והומור יונק משורשי יודוקוליס ליפשיץ ואייצ'י פפה; כשאברהם טל היטיב לזמר את "היא כל כך יפה", הבנתי עד כמה רומנטיקנים מקומיים חייבים לסנדרסון את היכולת לשיר שיר אהבה בעברית ללא פאתוס ואפילו עם בת צחוק; ואפשר עוד להפליג רבות במגוון ההשפעות.
הדג נחש, ששרו את "מה הדאווין", מזכירים לא מעט את כוורת. להקה רבת חברים, שנשענת באופן מיוחד על טקסט; יובל דיין, בדואט נהדר של "זה הכל בשבילך", היא עוד חולייה בשרשרת הזמרות הישראליות הגדולות שסנדרסון יודע לרקוח להן שירים; וכשעידן עמדי ביצע את "שיר רועים", אפשר היה לשמוע שסנדרסון – שגדל על רוק אמריקאי – היה תמיד מחובר היטב גם למרחב הגיאוגרפי שלנו. כשעמדי חיבר לכל העסק את הבוזוקי, הרבה גדיים עלזו בצל.
ההתייחסות רק לאורחים תחטא ללהקה הקבועה והמצויינת של סנדרסון, מחוזקת בשלושה נשפנים, שהיוותה את השלד של הערב. כפיר בן ליש הנצחי הפליא בשירת "לידיה הלוהטת" בתחילת ההדרן. רגעי שיא נוספים נרשמו כשברי סחרוף, שבאופן כללי הכימיה בינו ובין סנדרסון הגיעה גם למושבים המרוחקים ביותר בהיכל, ביצע את "אתה לבד", וטען אותו בגוון עמוק ודרמטי; בביצוע של הדג נחש ל"הדודה והדוד", שהרים את הקהל וגרם לו סוף סוף לרקוד; ב"זאת שמעל המצופה" המופלא, שסנדרסון כתב במקור לגשש החיוור, ושהביצוע הנקי והפשוט שלו בהופעה ריגש יותר מהרבה המנונים מוכרים; ובייחוד בביצוע המשותף והסוחף של סנדרסון, סחרוף והדג נחש ל"יו יה", שנשמע כמו כל תולדות הרוק הישראלי מתומצתות לארבע דקות של עונג.
"אתם יודעים כמה אני מבוגר?", סיכם סנדרסון בחיוך. "כשאני הייתי באירוויזיון, שוויץ שלחה לשם את היידי". רגע אחרי שכל המשתתפים שרו יחד לקינוח את "נחמד", יותר מאלף צופים נפלטו אל החום התל אביבי עם חיוך ענקי על השפתיים. כי הגיל הביולוגי של סנדרסון ממש לא רלוונטי. מאה שנה, דבר לא השתנה. נמשיך לבוא גם אז יהיה נחמד.
