הילה נסעה על חשבוננו להופעה של רדיוהד - אז איך היה?
אחרי שופינג ובירה בדבלין שבאירלנד, הילה הגשימה חלום וזכתה לראות את רדיוהד. "תחושה שלא מהעולם הזה", היא מסכמת את החוויה ומונה את הלהיטים, המחוות וההדרנים. וגם לא מתרגשת ממפגיני ה-BDS שקיבלו את פניה
"הילה, את רוצה לטוס לדבלין?" שאלה אותי בחורה לא מזוהה בטלפון. לקח לי כמה דקות להבין על מה מדובר משום שעד אותו רגע חשבתי שטופס הרישום להגרלה לא באמת נשלח ל-ynet. חמישה ימים לאחר מכן חברה שלי ואני התייצבו בנתב"ג, כי להצעה לכרטיס טיסה זוגי לדבלין להופעה של רדיוהד ברור שלא אומרים לא.
נחתנו בדבלין למזג אוויר מעולה (אחר כך גילינו שזה היה אחד השבועות החמים שהיו לאחרונה בעיר). המלון שלנו היה באזור הטמפל בר - הרחוב המתויר ביותר בדבלין. שדונים עם מגבעות ירוקות לא ראינו, אבל אנשים עם לחיים ורודות וכוסות גדולות של בירה ביד היו בשפע. שלטים של בירה גינס וויסקי ג'יימסון בכל פינה ואירים שמחים ומחויכים - לא ברור אם בגלל האלכוהול או שזה המצב הטבעי שלהם, בכל אופן - השמחה (וכוס הבירה ביד) נדבקת במהרה גם בך.
קצת קניות, ארוחת ערב, כוס בירה בפאב ומשם לכוס נוספת בפאב אחר, הפעם עם בונוס - הופעה של זמר קאברים מקומי. הפאבים מתרוקנים כאן מוקדם, בסביבות חצות, ואנחנו חוזרות למלון, נרגשות לקראת ההופעה למחרת.
בבוקר יום ההופעה יצאנו לסיור מודרך בעיר בכל המקומות ההיסטוריים של דבלין. כמובן שלא פיספסנו ביקור במוזיאון של גינס, המתפרס על גבי חמש קומות יפות ומושקעות, כשבקומת הגג יש בר עם נוף פנורמי של כל העיר.
אחר הצהריים אנחנו כבר חוזרות לכיוון המלון, מתרגשות לקראת ההופעה. שומעות בחדר את "A Moon Shaped Pool" - האלבום האחרון של רדיוהד שעדיין לא מכירות מספיק טוב - ויוצאות לדרך. המופע התקיים בארנה של דבלין, תשע שנים מאז ההופעה האחרונה של רדיוהד בעיר, והפך ל-Sold Out תוך עשר דקות. אנחנו כבר פה בתור, ממתינות עם עוד עשרות מעריצים, כשלידנו עומדים מפגינים נגד ההופעה שתתקיים בתל אביב עם שלטים שעליהם הכיתוב "אפרטהייד" וכמה דגלי פלסטין.
כשנכנסנו לתוך הארנה כבר היו בפנים אלפי אנשים, רובם ביציעים בישיבה וחלקם בעמידה ליד הבמה. מופע החימום היה של שי בן צור עם ראג'סטן אקספרס, ביחד עם ג'וני גרינווד מרדיוהד - שהוציא איתם אלבום משותף, ועל אף שהם נתנו הופעה מעולה נראה היה שהקהל האירי פחות מתחבר למוזיקה הודית מסורתית. פחות מחצי שעה לתחילת המופע, האולם עמוס ואנחנו עומדות קרוב לבמה מלאות באנרגיה (ובירה) ורק מחכות שטום, ג'וני, פיל, אד וקולין יעלו לבמה. ג'וני הוא הראשון שעולה (שוב). הקהל בטירוף ומרעיף עליו אהבה עם קריאות "אוהבים אותך, ג'וני".
הם פותחים עם "Daydreaming", ואני מרגישה בתוך חלום. התאורה, הווידאו ארט, הצלילים, הכל מתחבר בצורה מושלמת. ללא ספק שיר מדהים לפתיחת המופע. אחריו עוד שני שירים מהאלבום האחרון, שעדיין לא כולם מכירים, ואז רצף להיטים מכל האלבומים, שנוצרו בלמעלה מעשרים שנות העשייה של הלהקה.
הקהל בעננים, שר בהתלהבות את כל המילים. טום קופץ ורוקד, ג'וני מחליף גיטרה אחר גיטרה. איזה אנרגיות, איזה טירוף - אף אחד לא רוצה שזה ייגמר. אחרי עשרות שירים, שהאחרון שבהם היה "2+2=5" הם יורדים מהבמה, וחוזרים להדרן לקול שאגות הקהל עם "No Surprises" בביצוע מדהים ומצמרר. אחריו, לציון 20 שנה ל-"OK Computer", הגיע "I Promise". מרוב התרגשות התעלמתי מהאלפים שמקיפים אותי והרגשתי שרק אני והלהקה לבד שם.
בתום חמישה שירים הלהקה יורדת שוב מהבמה אבל הקהל לא מוותר וקורא להם לחזור. עוד כמה דקות עברו עלינו בציפייה, והם חזרו באנרגיות מחודשות לעוד שלושה שירים. "How to Disappear Completely" חתם את המופע.
אנחנו עומדות בשוק ולא מאמינות שזה נגמר. היה כל כך קסום, תחושה שלא מהעולם הזה. הרגשנו בנות מזל. שעתיים וחצי של הופעה מושלמת שרק הדהימה וריגשה. אין ספק שזו הלהקה הכי טובה שיש כיום. באמת שזכיתי, ואני רק מחכה ל-19 ביולי לראות אותם שוב, והפעם - בתל אביב.
לפנייה לכתב/ת 
