החילונים "ריקניים", הרפורמים "רשעים": מה לומדים הילדים החרדים

הרב שלמה עמאר: "הרפורמים רומסים את היהדות"

הציונות ההרצליאנית סופגת ביקורת נוקבת בספרי לימוד חרדיים: "האנטישמיות של סוף המאה ה־19 הביאה להתלכדות בשורות המתבוללים, והם הקימו לעצמם ארגונים... (ש)העניקו כוח רב ליהדות המתבוללת ולא היה מי שיעמוד נגדה", נכתב. "התבוללותם של יחידים אינה יכולה לפגוע בעם ישראל ככלל... אבל כאשר ההתבוללות היא עיקרון של ציבור שלם או של ארגון המתנכר לערכי העם, היא מסלפת את דמותו של כל העם. זה מה שקרה למשל כאשר נוסדה ההסתדרות הציונית שהתנכרה לרוב ערכי העם וטענה שהיא מייצגת את העם".

הקמת המדינה מתוארת שם כחטא נגד העם היהודי: "כאשר קמה המדינה, עסקנים מפלגתיים, שליחי הסתדרות העובדים והסוכנות ופקידים אחרים ניצלו את הסמכויות שנמסרו להם והעבירו את העולים, ובעיקר את ילדיהם, על דתם".

"ריקנותו של החינוך החילוני"

החילונים, נכתב בספרים, לא בחלו באמצעים בכדי להפוך את העולים לחילונים. "הם גזזו את פאותיהם של ילדי תימן בטענה שיש בהם כינים, מנעו מההורים סידור בעבודה כאשר סירבו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר חילוניים, וקיפחו אותם בכל שאר הצרכים, כמו אוכל, דיור ותנאים סניטריים", נכתב שם. "במרכז כל יישוב של עולים הקימו בניין חדש ויפה לפעולות תרבות חילוניות, ואת בתי הכנסת הקימו בצריפים עלובים שבקצה המחנה כדי שבהם ישבו רק הזקנים והחולים. כך הרחיקו את הילדים מהוריהם ומדת אבותיהם".

מתוך ספר לימוד אנגלית: חפש את האישה

על החינוך החילוני במדינה נכתב בהמשך: "בתקופה זו, שבה התנהל מאבק קשה על דמותו היהודית של כל מפעל ומוסד בארץ, נתגלתה ריקנותו של החינוך החילוני. מנהל משרד החינוך הודה בפה מלא בכישלון החינוך החילוני, שתוצאותיו נראו היטב בדורנו המעורטל מאידיאלים. גם בחוגי האקדמאים ניכר היטב כישלונו של החינוך החילוני ורבים שלא הצליחו להגיע לרמה כלכלית של 'חברת שפע' ירדו לחוץ לארץ".

אחד האויבים הגדולים ביותר של החרדים, כפי שמשתקף מספרי הלימוד, הוא משה מנדלסון, מאבות תנועת ההשכלה היהודית במאה ה־18. "מן ההשכלה מיסודו של משה מנדלסון הסתעפו שתי דרכים: דרך אחת הוליכה לשמד, והדרך השנייה לרפורמה", נכתב בספר "תולדות הדורות האחרונים" לכיתה ט'. "אלו שהלכו בדרך הראשונה נכרתו מעץ החיים של האומה, הם השתמדו. אלו שהלכו בדרך השנייה, ניסו לפגוע בעץ עצמו, להשחיתו ולנוולו על ידי שינויים שמטרתם לשוות ליהדות צורה של דת נוצרית". בהמשך, מכונה הרפורמה על ידי מחברי הספר: "תנועה בוגדנית", ואנשיה: "שחצנים" ו"שפלים".

השמאלנים אשמים, הערבים מסוכנים

התלמידים החרדים לומדים כי ליהודים זכות מוחלטת על ארץ ישראל כולה, כפי שהובטח לאברהם אבינו בידי אלוהים. קריאה בספרי לימוד האזרחות – שנלמדים בעיקר על ידי בנות – מעלה שהחרדים לא רואים בכיבוש מעשה בלתי מוצדק, אך כן רואים בפלסטינים, כמו בכל תושבי ארץ ישראל הלא יהודים, ככאלה שיש לנהוג בהם בצורה צודקת ומתחשבת.

דיון על ה"עבדים הכושים"

"שחרור מולדת מובטחת על ידי בורא עולם, אינה נחשבת ככיבוש", מוסבר באחד מספרי האזרחות החרדיים. "הדבר היחיד שחייבים להיזהר הוא, לאפשר לתושבים בחירה אם הם מעוניינים להישאר במקום כנתינים זרים ולקבל על עצמם את מגבלות ההתנהגות שיכתיבו להם, או שהם מעדיפים לעזוב את הארץ".

ספרי הלימוד מתעלמים כמעט לחלוטין מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ומשאלת הזהות הלאומית הפלסטינית. לדברי הכותבים, הערבים אזרחי ישראל הם אזרחים שווי זכויות, אך הם לא מסתפקים בכך ומתעקשים על הזכות להזדהות עם ערביי השטחים, אלו המכנים עצמם "פלסטינים" – על אף שמדובר באויבי המדינה. הספר מדגיש כי "הסכנה בכך מזכירה את עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, שכן גם הם השתמשו באמצעים דמוקרטיים, כולל בחירות כלליות, כדי להשתלט על המדינה".

הדיון בנושא הפלסטיני מסתכם בהתייחסות לאסון הגדול של מדינת ישראל, על פי ספרי ההיסטוריה החרדיים – הסכמי אוסלו. בספר "תולדות הדורות האחרונים", המיועד לתלמידי חטיבת הביניים, נכתב כי במסגרת הסכמי אוסלו "ממשלת ישראל נתנה להם (הפלסטינים) שלטון, עוצמה מדינית, כלכלית וצבאית בלי לחשוש מן התוצאות ההרסניות שעלולות לבוא ממסירת עוצמה כזו בידי הטרוריסטים המפלצתיים של אש"ף".

בהמשך מצוטטת ידיעה מעיתון "המודיע" החרדי, שבה נכתב: "נתנו להם כמעט הכל. הם מעולם לא היו עם ולא הייתה להם ארץ. אנחנו הכתרנו אותם לעם ונתנו להם ארץ. אך כמה יותר שנתנו להם כן יותר הם הגבירו את עוצמת האיבה ומעשי ההרג".

"הכבשה החרדית". מתוך מקראה לתלמידי היסודי

מי שמוצג כאשם הגדול באסון אוסלו הן מפלגות השמאל הישראליות, שסייעו ליאסר ערפאת להגשים את תוכניתו הזדונית והסכימו לחתום איתו על ההסכם בספטמבר 1993, על מדשאת הבית הלבן. "ערפאת היה בשפל המדרגה. בשלב זה באו לעזרתו נציגי מפלגות השמאל של מדינת ישראל ועזרו לו להיחלץ ממצבו. הם דימו בנפשם למצוא ביושב ראש של ארגון המחבלים אש"ף שותף לשלום". על מפלגות השמאל נכתב: "דרשו להימנע מפגיעה בערבים. כל זאת למרות מאות היהודים הי"ד שנרצחו על ידי בני עוולה".

אגב, הנביא מוחמד דווקא זוכה ליחס חיובי ואוהד, וכדרך הנהוגה בגלות מוטחת בעקיפין האשמה על יחסו השלילי כלפי היהדות דווקא על היהודים, "שלעגו לו ולאמונתו".

במקום נשים - כיסאות ריקים 

שני תחומים נוספים שבהם אין הפתעות, הם היחס כלפי נשים וכל מה שנוגע למדע ולתגליות מדעיות. בספרי טבע ומדע לא נמצא אזכור לתכנים כמו תאוריית האבולוציה של דרווין, אך ישנה התייחסות מצומצמת לגילויים מדעיים חשובים, תוך הדגשת המקורות התורניים והניסיים. מאחורי כל תגלית עומד בורא עולם, וכל המצאה אפשר למצוא רמזים בתנ"ך.

לגבי נשים, חל שינוי מסוים במעמדן בשנים האחרונות, משום שהן המפרנסות העיקריות של הבית החרדי, בעוד שהגברים אמורים ללמוד בישיבה. ואכן, כך הן מתוארות בספרי הלימוד. דוגמא טובה לזה אפשר למצוא בספר "דבר בעיתו", לתלמידי כיתה א'. בספר מופיעים שני שירים המתארים את "אמא" ו"אבא". אמא מתוארת כמי שמנהיגה את הבית "בחוכמה ובתבונה", אך גם כמי שתפקידה "להדיח כלים ולתלות כביסה". אמא "את אבא מכבדת, תחילה לצלחתו מוזגת". אבא מתואר כמי ש"מבין בהרבה עניינים, ואנשים רבים איתו מתייעצים".

הדבר הבולט ביותר ביחס לנשים חרדיות, הוא הדרתן. האישה החרדית "כבודה פנימה". התוצאה הצפויה: אין תצלומים של נשים בספרי הלימוד החרדיים. דוגמא אבסורדית לכך מופיעה בספר אנגלית לכיתה ב', שבו מתבקשים התלמידים לענות על שאלות הקשורות ליחסי משפחה. בספר מופיעות שתי תמונות – האחת של בני המשפחה הגברים והשנייה של בנות המשפחה הנשים. אלא שבתמונה הנשית, מופיעים בתמונה רק כיסאות ריקים.

עוד נקודה מעניינת היא היחס ליהודי אתיופיה, שכמעט לא מוזכרים בספרי הלימוד החרדיים. אגב, ספרי לימוד אלה מביעים ביקורת רבה על העבדות באמריקה, אך הם כנראה ספרי הלימוד היחידים בישראל שעדיין משתמשים בביטוי "כושי", להלן: "העבדים הכושים חיו בתנאי דלות איומים. בעלי המטעים התייחסו אליהם באכזריות כאילו לא היו בני אדם בעלי צלם אנוש וראו בהם את רכושם הפרטי בלא חובה לשחררם אי פעם" (מתוך ספר היסטוריה לכיתה ח').

"אלה שעזבו את המסורת: המשך ישיר למתייוונים"

מכון IMPACT–SE, שיושב באוניברסיטה העברית בירושלים והוקם על ידי המזרחן יוחנן מנור, יחגוג בקרוב 20 שנות עשייה, שכמעט כולן נוגעות לחקר ספרי לימוד, בעיקר במדינות ערב. כל המחקרים נעשים באמצעות מתודולוגיה ייחודית, שבוחנת עמידה בסטנדרטים חינוכיים בינלאומיים של קבלת "האחר", שלום וסובלנות הנגזרים מהצהרות אונסק"ו ואמנות בינלאומיות. הדו"ח על ספרי הלימוד החרדיים הוא יוצא דופן וראשון מסוגו.

העבודה על המחקר (93 ספרי לימוד מהשנה האחרונה, בכל שכבות הגיל) נמשכה חודשים ארוכים, בעיקר בשל הקושי לאתר את הספרים שנלמדים בפועל במערכות החינוך החרדיות, שנבדלות זו מזו – ליטאית, חסידית ומזרחית. "הבעיה עם החינוך החרדי", מסביר מנכ"ל עמותת המחקר, מרכוס שף, "היא השונות מכל מגזר אחר. במערכת החינוך הישראלית, כמו האיראנית, או הסעודית או כל מדינה אחרת שאנחנו חוקרים, הכל נמצא ברשת באופן מסודר. אצל החרדים מדובר אזור אפור. יש חינוך מוכר רשמי, מוכר שאינו רשמי, לא מוכר. המון סוגים.

"יש רשימה של ספרי לימוד במשרד החינוך, אבל קשה לדעת מה מהם באמת נלמד בבתי הספר. לכן, התמקדנו בדברים הבטוחים – ספרים שנלמדים בוודאות ברובם המוחלט של מוסדות הלימוד שעליהם אנחנו יודעים. כמובן שבמוסדות רבים, המיועדים לבנים מעל גיל 13, העיקר אם לא כל הלימוד הוא תורני".

על תוצאות המחקר, אומר שף: "אנחנו מדברים על מחקר שבוצע על ספרים מהשנה האחרונה, אבל רובם לא השתנו כמעט בכלל משנות החמישים. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה ש'חדש אסור מהתורה', כדברי החזון איש. המודרניות היא אויב. מכיוון שכך, החרדים תופסים את הרפורמים כאיום הכי גדול עליהם. הם נאבקים בחירוף נפש במשה מנדלסון, אדם שמת לפני 230 שנה. כשמסתכלים על משבר הכותל והגיור, אפשר למצוא במחקר הזה את שורש הבעיה".

הילדים קולטים שהמידע חסר

בצלאל כהן, מקים וראש הישיבה התיכונית החרדית "חכמי לב", מכיר היטב את ספרי הלימוד הללו. "הנרטיב החרדי מאוד ברור, ונמשך לאורך כל ההיסטוריה", הוא מסביר. "כל אלה שעזבו את המסורת – תנועת ההשכלה, הציונות, הרפורמה – כולם המשך ישיר של המתייוונים. זה בדיוק מה שראינו בימים האחרונים עם הסיפור של התנועה הרפורמית והכותל, או סיפור הגיור. החרדים בטוחים שכל מי שחושב אחרת, עושה את זה מזדון, איוולת או חוסר איכפתיות לתורה, ליראת שמיים ולעם ישראל. זאת בעיה".

לדבריו, היעדר הנרטיב המזרחי איננו בהכרח תוצאה של גזענות. "בספרי ההיסטוריה מלמדים על דמויות מרכזיות בנרטיב ההיסטורי, והחרדיות הספרדית ממשיכה את אותו סיפור, משום שהיא נבנתה כהעתקת המודל של החרדיות שפותח באירופה", הוא מסביר. "בנרטיב הזה אין לדמויות המזרחיות תפקיד משמעותי".

מה לדעתך ההשפעות של זה?

"כמו כל נרטיב, זה משפיע בעיקר כשהילדים מתבגרים וקולטים שהמציאות שונה מזו שסיפרו להם. לדוגמה, בספר ההיסטוריה שלימדתי לבגרות החרדית נכתב על סיפור שבתאי צבי שגדולי ישראל התנגדו למשיחיות שלו, אבל המון העם נהר אחריו. פתאום אחד התלמידים מצביע ואומר, 'גם הרבה גדולי ישראל הלכו אחריו'. אמרתי, 'נכון. אבל את זה הכותב לא רצה שתדע'. ומה קורה לתלמיד שנתקל בפער הזה? הוא בעצם מבין שההיסטוריה שלימדו אותו לא נכונה, ואז מטיל ספק בכל מה שלמד. בעיניי זאת בעיה גדולה".

הדרת המזרחיים של ש"ס

בכל ספרי הלימוד שנבדקו במחקר לא נמצאה התייחסות לרבנים מזרחיים, לאירועים היסטוריים או לעולם היהודי העשיר בארצות אגן הים התיכון. למרבה ההפתעה, גם במוסדות החינוך של "אל המעיין" התמונה דומה

רבנים ספרדיים מהדור הישן, כמו שלמה אבן־גבירול, יהודה הלוי ואחרים, זוכים למקום נרחב בספרי הלימוד החרדיים. אבל מתום "תור הזהב" הספרדי ועד ימינו, ההיסטוריה החרדית מתמקדת כמעט לחלוטין בקהילה האשכנזית בלבד. המזרחים נותרים מחוץ לתמונה. אם היה מדובר רק במערכת החינוך החרדית-אשכנזית, הידועה בנטיותיה הגזעניות – עיינו ערך ההתעמרות בנערות מזרחיות בסמינרים האשכנזים – מילא. אבל מתברר שגם במוסדות החינוך של ש"ס, אלה המתיימרים לייצג את הקול החרדי־ספרדי, התמונה דומה.

על פי המחקר, גם המורים ברשת החינוך העצמאית "אל המעיין", ברוחו של הרב עובדיה יוסף, משתמשים בספרי לימוד שנכתבו בידי אשכנזים, ועוסקים אך ורק בעולם התרבות האשכנזי. גם במקרים שבהם מזרחים מוזכרים בספרי הלימוד שנסקרו במחקר, הדבר נעשה מנקודת מבט מתנשאת. כך, למשל, בסיפור "ברכה עם ברכה", המופיע בספר "ילדותנו" לתלמידי כיתה ד'. הסיפור עוסק באב ממשפחה אשכנזית, שמתחיל לעבוד כמורה במעברה ומנסה לסייע להורי תלמידיו במציאת עבודה. ברכה, עולה מתימן, מגיעה לבית המשפחה האשכנזית, שם היא עובדת כמנקה.

ברכה מתגלה כעוזרת בית חרוצה ויסודית, וגם כדברנית לא קטנה: "כשאני הייתי בת 23 כבר היו לי, בלי עין הרע, חמישה ילדים, כי אצלנו, בתימן, השיאו את הבנות צעירות מאוד, ממש ילדות. וזה כדי שהשכנים הגויים לא ירצו חס וחלילה להתחתן איתן. גם אני התחתנתי בערך בת 14, ועכשיו יש לי עשרה ילדים". בהמשך מספרת ברכה ש"אנחנו התימנים מאוד זריזים, איננו מפחדים משום עבודה", זאת בעודה כובסת את בגדי המשפחה, "מול עיניה הפעורות" של אחת הילדות.

גם הרב עובדיה איננו

במערכת החינוך האשכנזית – ליטאית וחסידית כאחד – פרט להתייחסות קצרה לבעיות הקליטה שעימן התמודדו עולים מארצות האיסלאם בראשית ימי המדינה, אין כמעט נגיעה בשאלות של אפליית מזרחים בישראל, ואירועים משמעותיים כמו מהומות ואדי סליב או תנועת הפנתרים השחורים אינם מוזכרים כלל.

יתרה מכך, על אף שספרי הלימוד משופעים בסיפורים על הקמת ישיבות חרדיות בישראל, אין ולו התייחסות אחת לישיבות מזרחיות, ואפילו לא לישיבת "פורת יוסף", ספינת הדגל של עולם הישיבות החרדי-ספרדי. אפילו הרב עובדיה יוסף, המנהיג והפוסק הבולט ביותר בציבור הספרדי, נעדר מספרי ההיסטוריה החרדיים. על אף שהספרים שנסקרו במחקר עוסקים רבות ברבנים משפיעים, הרבנים הללו כולם אשכנזים. תמונתו של הרב עובדיה מופיעה רק בספר אחד, וגם שם בתוך סיפור המתייחס לרב אחר, אשכנזי. יש להניח ולקוות שבספרים עדכניים שלא מן המניין, כאלה שלא אותרו על ידי החוקרים, התמונה שונה.