הארגנטינאי השני הטוב בהיסטוריה / ד"ר לכדורגל
לאו מסי חגג 30 לאחרונה וגרר שלל סופרלטיבים וסטטיסטיקות מכל עבר. למרות זאת, מספרים זה לא הכל ודייגו מראדונה, מגובה בכריזמה והשפעה מחוץ למגרש, לא השאיר לו סיכוי. רק תשאלו את הפרעוש בעצמו
גם מי שלא מתעניין בספורט התקשה השבוע להחמיץ את העובדה שלאו מסי חגג את יום הולדתו ה-30. התאריך העגול להולדת הפרעוש גרר, כצפוי, מבול של סופרלטיבים וסטטיסטיקות. ואכן, אי אפשר לפספס את הנתונים האדירים שלו. אם היינו עוסקים רק בהישגים אישיים, בהם מלבד כריסטיאנו רונאלדו אין לו מתחרים, ובכמות התארים הקבוצתיים שהיה שותף בכיר בהם, בעצם לא היה ספק שהארגנטינאי הוא הכדורגלן הטוב בהיסטוריה.
אבל מספרים הם אף פעם לא כל הסיפור, ומסי, לדעתי, לא רק שאינו הכדורגלן הגדול בהיסטוריה, אלא שלרוע מזלו הוא אפילו אינו הכדורגלן הארגנטיני הגדול אי פעם. שני התארים הללו שייכים לאחר: דייגו מראדונה.
את דבריי אציג עם שלושה טיעונים:
1. הישגיו של מראדונה והיכולת שהציג במדי נבחרת ארגנטינה, בייחוד בגביע העולם, מתעלים על אלו של מסי.
2. הראשוניות והייחודיות של התארים שהביא מראדונה לנאפולי משמעותיים יותר מאלו שהביא הפרעוש לברצלונה.
3. מידת ההשפעה, גם מחוץ למגרש, שבה אין בכלל מקום להשוואה בין השניים.
מילואים בנבחרת
קיימים קווי דמיון רבים בין השניים כשמדובר במדים הלאומיים. שניהם זכו בגביע העולם לנוער, ושניהם נבחרו לשחקנים המצטיינים בטורניר גביע העולם בנוער ובבוגרים. שניהם גם שיחקו בגמר המונדיאל והפסידו 1:0 לגרמניה. השוני הוא שמראדונה כן ניצח את הגרמנים פעם אחת, כשהוביל את ארגנטינה לזכייה בגביע העולמי במקסיקו 86'. הבדל קטן שיש לו משקל רציני בקביעה שמראדונה בכיר ממסי.
מראדונה, רק נזכיר, לא היה שותף לזכייה שחסרה למסי. הוא היה זה שנשא את נבחרת ארגנטינה, ששחקניה האחרים כונו לא פעם "הנגרים", על גבו. מראדונה, אז בשיאו, היה מעורב בעשרה מתוך 14 השערים שכבשה האלביסלסטה בטורניר. במהלך המשחקים הוא ביצע תשעים כדרורים מוצלחים (פי שלושה מהשני בדירוג), ונשרקו לזכותו 53 עבירות (יותר מפי שניים מהשחקן הבא אחריו).
כמובן שאי אפשר לשכוח את המשחק האיקוני ברבע הגמר מול אנגליה, משחק שבו האופי החצי-שטני חצי-מלאכי של מראדונה נחשף במלוא תפארתו עם שני מהלכים דרמטיים. הראשון היה בשער שכונה "יד-האלוהים", והשני בשער הסלאלום (שנבחר לשער המאה במשאל פתוח של פיפ"א).
לא רק כדורגלן
ברצלונה של מסי אומנם הפכה למפלצת זוללת תארים ושמה ייזכר כאחת הקבוצות הגדולות ביותר בהיסטוריה, אבל צריך לזכור שמדובר במועדון שגם לפני מסי זכה ב-17 אליפויות ספרד וב-25 גביעים מקומיים, לצד שלל הצלחות בזירה האירופית (פעמיים גביע האלופות). בכלל, מועדון שבהיסטוריה שלו כיכבו שחקנים כמו יוהאן קרויף, מראדונה בעצמו, גארי ליניקר, חריסטוב סטויצ'קוב, מיכאל לאודרופ, ריבלאדו, רומאריו, רונאלדו (המקורי), סמואל אטו, תיירי הנרי, רונאלדיניו וצ'אבי, הוא ככל הנראה הרבה יותר גדול מסך חלקיו, גם אם אלו החלקיקים המשובחים ביותר.
כמובן שהמסורת הזו נמשכת גם כיום, כשלצד מסי משחקים כמה מהכוכבים הגדולים ביותר, ובראשם ניימאר (היורש של מסי?), אבל גם סוארס, שבכל זמן נתון אפשר לטעון שהוא החלוץ הטוב בעולם, אנדרס אינייסטה, סרג'י בוסקטס ואחרים. כולם שחקני עילית.
את כל זה קשה בכלל להשוות למה שמראדונה היה עבור נאפולי. לפני הגעתו, הקבוצה האיטלקית לא זכתה מעולם בסרייה א', שלא לדבר על תואר אירופי כלשהו. גם מאז שמראדונה עזב בשנת 1991, הקבוצה לא זכתה באליפות נוספת. למעשה, עד לזכייה הראשונה שלה ב-1987, אף קבוצה מעיר שנמצאת דרומית לרומא לא זכתה באליפות איטליה.
בניגוד למסי, ששיחק – ומשחק - עם הכדורגלנים הטובים בתבל, מראדונה מוצא בנאפולי מצב מוכר, שבו יותר משהוא מוביל קבוצה של כדורגלנים לתהילה, הוא מוביל חבורה של גברים למלחמה. מספיק להזכיר שהבולטים מהחבורה שעמדה לצידו הם החלוץ הברזילאי קארקה והאיטלקיים צ'ירו פרארה הבלם, סלבטורה באני ופרננדו די נפולי, כדי להבין במה מדובר. לאחר הצטרפותו של מראדונה, שלא קרתה במחטף, אלא הייתה ההעברה היקרה ביותר בעולם בזמנו, המועדון זכה בשתי אליפויות (דאבל אחד), כשבתווך הוא מצליח גם לזכות לראשונה (ולאחרונה) בגביע אירופי (גביע אופ"א).
ההצלחות של נאפולי בהנהגתו של הארגנטינאי הפכו אותו לאייקון תרבותי, חברתי ואפילו דתי, לא רק במולדתו, אלא גם עבור נפוליטנים רבים, ביניהם גם אלה שמעולם לא נמשכו לכדורגל. אבל לפני שנגלוש למראדונה, האישיות והעניינים שמחוץ לכר הדשא, עוד שתי הערות אגב לגבי כמויות שערים. מסי מציג ממוצע קריירה של 0.8 שערים למשחק, לעומת 0.5 של מראדונה. אם מוסיפים לזה בישולים, הממוצע של מסי עולה ל-1.1 ושל מראדונה ל-0.7.
עם זאת, אם בוחנים את מספר השערים למשחק של הקבוצות, נמצא שבעוד בארסה עם מסי מבקיעה שלושה שערים בממוצע למשחק, הרי שנאפולי בעונותיה הגדולות עמדה על ממוצע של 1.5 שערים למשחק. במלים אחרות, הכדורגל כיום התקפי הרבה יותר מאשר בעבר, ולכוכב כמו מסי יש סיכוי גבוה יותר לכבוש ולבשל שערים.
שוני נוסף מאז הוא בשיפוט. שיפוט הוא אומנם קשה מאוד להערכה ואינו דבר מדיד, אבל ברור שזכות ההגנה שלה זוכים כיום מסי וכלל השחקנים מצד השופטים לא עמדה למראדונה בשעתו, בזמן ההיתקלויות שלו בברוטליות הגנתית של שחקנים כמו אנדוני גויקוצ'אה (הקצב מבילבאו) או קלאודיו ג'נטילה ורבים אחרים.
ללא פחד, ללא מורא, וללא מושא פנים: בניגוד למסי, שמתקבל באהדה אפילו בסנטיאגו ברנבאו במדריד, מראדונה אף פעם לא היה אהוד ומקובל על כל אוהדי הכדורגל. הקללות הגזעניות שכוונו אל דמותו הגוצית בעלת רעמת השיער השחור מפחם ליוו אותו לכל מקום. אולם דייגו כמו נבנה מתוך השנאה הזו וניזון ממנה לגדול לממדי ענק.
גם מסי יודע
כך למשל, רצה הגורל והמשחק בגביע העולמי של איטליה 90', שבו נפגשו המארחת מול ארגנטינה בחצי הגמר, נערך באצטדיונה הביתי של קבוצתו נאפולי. בראיון שלפני המשחק מראדונה לא היסס להצהיר: "אני לא אוהב את העובדה שפתאום עכשיו כולם מבקשים מהנפוליטנים להיות איטלקים ולתמוך בנבחרת הלאומית שלהם. הרי נאפולי תמיד נדחקה אל השוליים של איטליה. זו עיר שסובלת מהגזענות הכי לא הוגנת".
הטראש-טוק הפסיכולוגי והחברתי החד הזה, שמגיע מאדם שמכיר מקרוב את הדברים ושמשקף נאמנה את דעתם של מרבית תושבי האזור, מלמד רבות על דמותו של מראדונה. האם מישהו מהקוראים מעלה על דעתו שאפשר יהיה לשמוע ציטוט דומה מפיו של מסי לפני משחק רשמי ומכריע בין ארגנטינה וספרד שיערך על אדמת קטאלוניה?
אז אם מסי נחשב לטיפוס מהוגן (ומשמים) מחוץ למגרש, מעין גיק של כדורגל ללא דעה מוגדרת שתדבק בו, ושההיתקלות היחידה שלו עם החוק היא כמובן סביב עבירות המס, הרי שמראדונה, בניגוד גמור לו, לא חשש אף פעם מלהביע את עמדותיו.
וגם אם נדמה שמראדונה הצליח לעבור על כל החוקים שכתובים או שלא - החל משימוש
בסמים במהלך ואחרי הקריירה, החברות עם ה'קאמורה' של סיציליה והילדים מחוץ לנישואין, דרך הידידות עם פידל קסטרו ועד לסכסוכים עם כל ראשי ממשלת הכדורגל לדורותיהם - הוא עדיין מהווה מקור להזדהות ולהשראה כאדם שבוחר לנצל את כוחו כדי היאבק באי-צדק ובכוח המשחית של המוסדות. דבר שלטעמי עומד לזכותו בהשוואה עם מסי.
ואם טרם השתכנעתם, נסיים בדבריו של מסי עצמו: "אפילו אם הייתי משחק במשך מיליון שנה, אף פעם לא הייתי מתקרב למראדונה. לא שאני רוצה בזה בכלל, הוא הכי גדול שהיה אי פעם".
לפנייה לכתב/ת 
