טום ג'ונס בישראל: המון עוצמה, פחות רגש
קולו של טום ג'ונס בן ה-77 עוצמתי וצלול כמו בגיל 37, ולפעמים, אם עוצמים עיניים (חזק) אפשר להרגיש בהופעת בלוז בלואיזיאנה - ולא באולם ישיבה בהיכל מנורה מבטחים. אך למרות הלהיטים הגדולים והקריצה לקהל המקומי, הצמרמורות והפרפרים בבטן נשארו בבית
אלפי מעריצים בטווח הגילאים הממוצע 70-50, הגיעו אמש (ד') לדייט עם טום ג'ונס, הוולשי הכי שרמנטי שאנחנו מכירים. ולכאורה היה מושלם. פגעי הגיל (ג'ונס חגג החודש 77) פסחו על מיתרי קולו, הוא הביא איתו חבורה של תשעה נגנים צעירים (ברובם) ומלאי שמחת חיים, הביצועים לשירים היו מהוקצעים ומגוונים, ובין להיטיו הגדולים הוא הצליח לקרוץ לקהל המקומי ולשלב גם ביצוע ל"אה יידישע מאמא", וכל זה ברצף מעורר השתאות. אז יצאנו מההופעה עם חיוך ועם תחושה שבהחלט התקבלה כאן תמורה לכסף - אבל טומי, לא הצלחת לרגש מספיק. לא הצטמררנו מרוב הביצועים ולא יצאנו מהאולם עם פרפרים בבטן.
ההופעה נפתחה עם סאונד גבוה מדי, מה שהבהיל את בת לווייתי (אימא שלי) ובוודאי עוד צופים בקהל, אך התאזן מיד כשהוולשי פצח בשירה עם "Burning Hell" והראה לסקוטי (רוד סטיוארט) ולאנגלי (פול יאנג) שהופיעו בארץ לפניו, למי יש קול הרבה - אבל הרבה - גדול יותר. העוצמה, הצלילות, החום, הרעם, הווירטואזיות - הכול נשאר כמו שהיה. אם רק עוצמים את העיניים אפשר לדמיין שעל הבמה עומד ג'ונס בן ה-37 ולא בן ה-77, אבל כשפוקחים אותן רואים גבר כסוף-שיער חנוט בבלייזר שלא זז הרבה, ושנותן לקול לעשות כמעט הכול.
"טיילנו בירושלים היום. זה היה מעורר השראה", סיפר ג'ונסי החביב והמשיך עם "Run On" בביצוע גוספלי בהשראת אלביס פרסלי. חבל רק שפרצי תאורה מסנוורים ליוו את השיר (לא כיף, במיוחד לא למי שעבר ניתוח לייזר או קטרקט).
אם יש שיר שהמשכנו לזמזם אחרי ההופעה בחדווה, הרי הוא "Mama Told Me Not To Come" שהגיע מיד אחר כך, בביצוע כיפי, גרובי ושובבי שלו ושל הלהקה - עם ציון לשבח למחלקת כלי הנשיפה בת שלושת הנגנים, שלא הפסיקו לחייך מתחת לכובעי הקסקט והמגבעות.
הביצוע של "Didn't it Rain" עם קולות הרקע של הנגנים הרגיש כאילו אנחנו נמצאים במועדון בלואיזיאנה, והביצוע ל-"Did Trouble Me" התחיל עם כלי נשיפה בלבד, וכשבאמצע הצטרפו הגיטרות וסחפו את הקהל.
בהיותו נער, סיפר ג'ונס לכולנו בחיוך, הוא למד לרקוד ג'ייב כדי להתחיל עם בחורה. היא הייתה בת 16 והוא בן 17. הם התחתנו והיו נשואים במשך 59 שנים, עד למותה לפני כשנה (מדובר בלינדה טרנצ'רד), ולא תוציאו ממני אף מילה על נשים מהצד. וכל זה הייתה הקדמה לשיר "Take My Love" היפה.
"Sex Bomb", שבא אחריו, היה כל דבר חוץ מסקסי, עם ביצוע נינוח וללא זכר לאנרגיה המתפרצת של פעם (כשאין אז אין). את הפיצוי קיבלנו בביצוע של "Delilah", שהפתיע לטובה. ציפינו לאולדי וקיבלנו בלדה קצבית מלאת קסם בסגנון ספרדי עם תיבולי אקורדיון. עוד הפתעה הייתה "איי יידישע מאמא" שהגיעה כמחווה לקהל היהודי.
השיר הבא שעורר התמוגגות כלל-אולמית היה "Green Green Grass Of Home" שבו הקלידים נתנו את הטון שגרם לנו להרגיש כמו בהופעת קאנטרי בנאשוויל. גם "What's New Pussycat", שהתחיל בהפתעה עם סולו אקורדיון, הפיץ אנחות אושר בקהל והתנועעויות מצד לצד על הכיסא בהיכל מנורה מבטחים.
ואז בא "It's Not Unusual" וג'ונס סוף סוף התחיל לפזז קצת על הבמה, והעיד על עיסתו - שהשיר, משנת 1964, עדיין נשמע טוב. מה שנכון נכון. גם אנשים בקהל כמעט קמו לרקוד (אבל רק כמעט).
מיד אחר כך בא "You Can Leave Your Hat On". פייר? למרות הביצוע הקלאסי של ג'ו קוקר, טום ג'ונס הצליח לתת פייט והשיר התאים לו כמו כפפה ליד (רק למה האורות שוב מסנוורים?). את "If I Only Knew" הוא ביצע בווירטואזיות ו-"I Wish You Would" הוגש בעטיפה בלוזית-רוקית קצבית.
אחרי 18 שירים ברצף - הספק ראוי להערצה, שלא לומר להצדעה - ג'ונס ירד לנוח רגע. ההדרן מגיע כעבור דקות ספורות עם "Kiss" בביצוע דומה לזה של "Sex Bomb" וקינח עם ביצוע קאנטרי-רוק-גוספל עם קצת בוגי בצד ל-"Strange Things". זה בדיוק הרגע שבו הקהל סוף סוף נעמד על רגליו והתחיל לפזז (ולחלץ עצמות לקראת הצעידה לאוטו). "או יה?" - הוא שאל. "או יה!", אנחנו ענינו.
לבסוף, הוא הציג את חברי הלהקה החמודים (ג'ו, פרנק, אנדי, סיימון וכו') ואת המנהל המוזיקלי שלו זה שנים שמכהן גם כמתופף בהופעה - גארי וואליס, וסיכם ב"בכל פעם שהגענו לכאן נהנינו מאוד. עד שנראה אתכם שוב - לילה טוב ושאלוהים יברך אתכם".
הזוג שישב לידי, בשנות ה-50 לחייו, גם כן נהנה מאוד. "היינו בהופעה הקודמת ואת זאת אהבנו יותר. בחירת השירים הייתה יותר טובה", אמרה האישה. "גדלנו על השירים אלה. ההופעה הייתה מעולה. אהבתי גם את זה שלא היו זמרות על הבמה. להקת נגנים זה יותר מגניב מאשר בחורות עם נצנצים שסתם מתנועעות" (הציטוט במקור).
זוג אחר, בשנות ה-60 או ה-70 לחייו, דווקא חלק עליה. "לא נהנינו", פסק הגבר. "ציפינו ליותר שירים משנות ה-60 שגדלנו עליהם". אם ובתה בשורה מאחורינו היו איפשהו באמצע: "היה נחמד אבל ציפינו לעוד כמה שירים שאהבנו, כמו 'Without Love'. קליף ריצ'רד שימח אותנו יותר".
.
