ביקורת סרט: "בייבי דרייבר" - אל תוותרו על הנסיעה הזו
פושע שתקן בעל לב זהב, מפגני נהיגה ומרדפי מכוניות וירטואוזיים וסצנות שנראות כמו מופע מיוזיקל מרהיב - "בייבי דרייבר" הוא סרט פעולה מקורי שלא תרצו לפספס
מאז "מת על המתים" (2004) פיצ'ר הבכורה של אדגר רייט הוא שמר על קצב עבודה קבוע של סרט כל שלוש שנים. זה עבד במרווחי הזמן שהשלימו את "טרילוגיית הקורנטו" (גלידת טילון) שלו (מעין בדיחה פרטית על טילון כתרופה להנגאובר) – "שוטרים לוהטים" (2007), "סוף העולם" (2013), והסרט אותו הוא ביים בין הפרק השני והשלישי של הטרילוגיה – "האקסים של החברה שלי" (2010).
הקצב שובש כשבין סרטו הרביעי וסרטו הנוכחי והחמישי חלפו 4 שנים. הוא אמור היה לביים את "אנט-מן" של מארוול (שבויים, בסופו של דבר, ע"י פייטון ריד). הרעיונות של רייט היו מקוריים מדי וכשלא ניתן היה לרסן אותו – הוא פוטר. שיבוש זה הוכיח כי במנטאליות השמרנית של הקולנוע העכשווי גם יוצר ז'אנרי מוכשר צריך להיאבק על מקומו.
עוד ביקורות קולנוע:
"קולוסאל" - שילוב מוצלח בין מפלצות ומערכות יחסים
"משמר המפרץ": שמישהו יציל אותנו
"כמעט מפורסמת": סרט נוער ישראלי כושל
בייבי דרייבר" ("Baby Driver") נותן לרייט צ'אנס לפרוח במה שהוא יודע לעשות ובמסגרת שתאפשר לו לעשות זאת. זוהי הפקה עצמאית למחצה, המתבססת על תקציב בסדר גודל בינוני (34 מליון דולר). גם בתכניו זהו סרט חריג - בידור ז'אנרי משובח ומקורי שיקלע לטעמם של חובבי קולנוע צעירים.
כשבשנה שעברה יצא "לה לה לנד" תום הנקס התייחס אליו כמי ששוחה מול הזרם של תעשיית הקולנוע המתמקדת ברימייקים וסיקוולים והוסיף ש"אם הקהל לא יאמץ דבר נפלא כמו הסרט הזה אז כולנו אבודים". ניתן לומר דברים דומים גם "בייבי דרייבר" גם אם אפשר להתווכח האם הוא "נפלא" כמו "לה לה לנד". קשה להאמין ש"בייבי דרייבר" יתקרב בהכנסותיו ל-443 מליון הדולר של "לה לה לנד" ולמעמדו המרכזי בתחרות האוסקר. אבל יהיה זה מאוד מצער אם הסרט לא יזכה להצלחה משמעותית ולנוכחות בתרבות העכשווית.
"בייבי דרייבר" דומה ל"לה לה לנד" גם במובן נוסף. זהו סרט פעולה שבמרכזו דמות של נהג-על. אפשר להשוות נקודת מוצא זו ל"הנהג" (1978) של וולטר היל. אבל היל ביים בהשראת המינימליזם המסוגנן של הבימאי הצרפתי ז'אן-פייר מלוויל ("הסמוראי") ואילו רייט מביים את כל הסצנות כאילו היו מיוזיקל – בין אם מדובר במרדף מכוניות, ובין אם בסצנה "פרוזאית" של קניה והבאת קפה. השוואה רלוונטית נוספת היא "דרייב" (2011) של ניקולס וינדינג רפן שהתבסס על מעברים כה חדים בין אלימות קיצונית ורומנטיקה עד שלעיתים השניים התמזגו. מול שני הגיבורים של "בייבי דרייבר" הוא דמות שטוחה יותר, לא מעניינת במיוחד, ולמעשה סוג של אווטאר של רייט שמשתמש בו כדי ליצור את הקונספט המנחה את הסרט – זה שהופך אותו לדמוי מיוזיקל.
שם המשחק הוא קצב – בתנועה במרחב, בעריכה, במעבר בין אלמנטים וויזואליים בפריים, בתנועות מצלמה, בהתחלפות צבעים וכמובן, זה של המוזיקה. למעשה ניתן להתייחס ל"בייבי דרייבר" כסדרה של קטעי מופע קולנועי ממש כמו סצנות במיוזיקל. לא בכולם הרמה שווה, ויתכן שעבור חלק מהצופים הקונספט הצורני יחווה כמגיע לידי מיצוי בשלב מסוים, ובכל זאת התנופה והכישרון ניכרים.
הבימוי נגזר מתכונותיה של הדמות הראשית. בייבי (אנסל אלגורט – עדיין לא השתכנעתי שהוא שחקן בעל משקל סגולי) עובד בשירותו של ארכיטקט שודים מדופלם בשם דוק (קווין ספייסי). יש לו חוב שאותו הוא צריך לפרוע וזאת הוא עושה בעבודתו כנהג מכונית המילוט עבור הצוותים שמבצעים בפועל את מעשי השוד.
ל"בייבי" יש טראומת עבר נפשית פיזית המתבררת במהלך הסרט. אך עוד לפני שהדבר קורה אנו מבינים את מצבה הייחודי של הדמות – הוא שתקן, לכאורה מנותק מהעולם. לו הסרט היה מצהיר שהוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי (כפי שהיה בשנה שעבר במותחן הבעייתי "רואה החשבון" עם בן אפלק) האופי דמוי אידיוט-סוואנט של כישוריו היה מנומק יותר, אבל אז האפיל הרומנטי של הדמות היה נפגע. המוזיקה שבייבי לא מפסיק לשמוע (לסרט יש מיקס קבצי מוזיקה יותר דומיננטי מהמיקס טייפ של "שומרי הגלקסיה") מאפשרת לו לאתר את הקצב הנסתר מעיניי אחרים. הקצב נמצא כל הזמן, אך הוא מתפרץ במפגני נהיגה וירטואוזיים בשעת הצורך – וכאלו יש לא מעט - וכן באופן בו השירים קוצבים את קטעי השוד והתנועות המתבצעות במהלכו (טריק שהיה גם ב"האדסון הוק" קומדיית הפעולה הרפלקסיבית עם ברוס ויליס מ-1991).
הרעיון הצורני הבסיסי נמצא כבר בעבודה מוקדמת של רייט, הוידיאו קליפ לשיר Blue Song של להקת "מינט רויאל" מ-2003. רק ששם כל ההתמכרות של נהג המילוט לקצב נעשתה בתוך המכונית ומבלי שהיא נעה, וכאן היא משולבת בכמה ממפגני הנהיגה המרהיבים שנראו בקולנוע.
המרכיבים העלילתיים מוכרים היטב – "השוד האחרון", הדמות המעורבת במעשי פשע אך בעלת לב טהור, וכמובן האהבה הגואלת למלצרית החמודה דברה (לילי קולינס), זו שתניע את ניסיון הבריחה מעולם הפשע. בנוסף הסרט מציע כמה דמויות משנה צבעוניות של שודדים שעליהם, בסופו של דבר, יצטרך בייבי להתגבר – הבולטים שבהם הם "באדי" (ג'ון האם) הברוקר שהפך לשודד, וליאון "באטס" (ג'יימי פוקס) שחש תיעוב מיידי כלפי נהג המילוט האקסצנטרי.
הסרט נע בחלקו האחרון לעבר שיא של המגמות הדרמטיות והסגנוניות שהוצגו בו. שיא זה יכול להיחוות כהתעלות, או כמיצוי וקריסה של הקונספט לתוך עצמו. כך או אחרת, על הסרט בכללותו מומלץ מאוד לא לוותר.
