לא גיבורים, אנשים: "שלושים ומשהו" סיפרה על החיים
חלק המהצופים התאהבו, אחרים שנאו - אבל כולם דיברו על הסדרה שעסקה באנשים הרגילים ובקושי שלהם להתבגר. למען האמת, היא בעיקר עסקה בשיחות שלהם. "שלושים ומשהו" לא הייתה קולית, צינית או היפית. היא פשוט הייתה החיים עצמם עוד לפני שידענו שאפשר לעשות טלוויזיה על כלום
סדרות שמורכבות מאנשים רגילים שמדברים על החיים לא נשמעות כמו קונספט יוצא דופן היום, נדמה שהן היו פה מאז ומעולם. אבל עד 1987, אז הפציעה "שלושים ומשהו" אל המסך הקטן, תסריטאים של סדרות דרמה הכירו רק שני סוגי לוקיישנים: תחנות משטרה ובתי חולים. הגיבורים שלה – אם אפשר לקרוא להם ככה בהתחשב בזה שהעיסוק העיקרי שלהם היה לשוחח האחד עם השני על הרגשות שלהם ואז לנתח את השיחות על הרגשות שלהם וחוזר חלילה - לא היו שוטרים או רופאים אלא בייבי בומרז, כלומר הדור שנולד בארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה, אל תוך הצמיחה הכלכלית וחברת השפע, כששיעור הילודה בארה"ב קבע שיאים חדשים.
הימים הם עדיין ימי הנשיאות השמרנית של רונלד רייגן ואחריו ג'ורג' בוש האב, אבל "שלושים ומשהו" כבר סימנה את עלייתו של הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון חמש שנים מאוחר יותר, והבייבי בומרז החמודים בדיוק החליפו משמרת עם דור היאפים – אלה שקצרו את הפירות של השפע, הלכו לעבודה הברורה שלהם לבושים בחליפות, נהנו ממשכורות טובות, עשו הרבה כושר עם ג'יין פונדה ובעיקר הסתפקו בכל אלה בלי להעלות יותר מדי שאלות על החיים. הבייבי בומרז כבר לא התפעלו מהעובדה שהם מצליחים לשרוד, מה שהשאיר להם הרבה זמן פנוי לתהיות קיומיות.
שניים כאלה היו אדוארד זוויק ומרשל הרשקוביץ, שבדיוק סיימו בית ספר לקולנוע מלאי אמביציה לעשייה קולנועית. קולנוע היה המקום שכולם שאפו להגיע אליו, הטלוויזיה הייתה אז החצר האחורית, פס ייצור נטול נשמה. זוויק והרשקוביץ העבירו כמה שנים במפעל הזה - בנפרד - והפכו יותר ויותר מתוסכלים, עד שיום אחד המפיק שהרשקוביץ עבד עבורו הציע לו דיל: אנחנו ניתן לך סכום כסף קבוע בשנה, וכל מה שאתה צריך לעשות הוא לנסות למכור סדרת טלוויזיה לרשתות. להרשקוביץ זה נשמע כמו "אני אשלם לך עכשיו אבל אתה ממש לא חייב לעבוד בשאר השנה", או במילים אחרות עסקה יוצאת מהכלל והוא שאל אם הוא יכול להביא את החבר שלו, אד זוויק. השנה הייתה 1985 וזוויק והרשקוביץ' הקימו חברה שהייתה אמורה לאפשר להם לא לעשות כלום.
אבל אחרי כמה זמן גם לא לעשות כלום הפך לעול והרשקוביץ את זוויק לא יכלו לקבור את המרמור – הם רוצים לעשות קולנוע ומשלמים להם בשביל לעשות – או לא לעשות – טלוויזיה. למה הם נשארים שם בעצם? בניסיון להקל על המצב הציע זוויק שהם יכתבו סדרה שהם יכולים לחיות איתה, ושברור להם שאין סיכוי שהיא תתקבל. ככה הם יוכלו להציע אותה, לקבל את הסירוב, לא לעבוד עליה ולחזור לקולנוע. "בוא נעשה סדרה על הדור שלנו", הוא אמר. "פשוט נדבר על האנשים שאנחנו מכירים, אלה עכשיו התחתנו, לאלה נולד תינוק". בהמשך הם העידו שאף אחד מהם לא באמת האמין שמדובר בסדרה, או בכלל הבין במה מדובר. אבל שניהם חזרו הביתה וסיפרו על זה לאשתו של זוויק, שקבעה שמדובר בהברקה ובהתאמה שפכה עליהם ארסנל של סיפורים של אנשים מהמיליה שלהם, שעשויים לאכלס את הסדרה. הרשקוביץ את זוויק הסתכלו אחד על השני בחיוך ואמרו "מצוין. זה לעולם לא יימכר".
יומיים אחרי זה הם ישבו במשרדים של ABC ונתנו את הפיץ'. נציגי הרשת שישבו מולם היו בעצם תמונת מראה שלהם – בני שלושים, האחת בהיריון, לשני נולד תינוק. קבוצת המבחן המושלמת לסדרה. זוויק והרשקוביץ סיפרו להם את הסיפורים הקטנים והאמביוולנטים של האנשים שאמורים להיות מבוגרים אבל מתנהגים כמו ילדים, שאמורים לעשות כסף לפרנסתם אבל חולמים ללכת בעקבות הלב שלהם. שרוצים להיות במערכת יחסים אבל גם נמשכים לאנשים אחרים. שמאמינים שהחיים יכולים לתת להם יותר ממה שההורים שלהם הסתפקו בו. כשהם סיימו הייתה שתיקה מוזרה בחדר שבסופה אמר להם מישהו – נראה לי שאנחנו רוצים לחשוב על זה. שני היוצרים הסכימו מיד והתקדמו לכיוון המעלית. ליד המעלית זוויק נזכר ששכח את המפתחות שלו בחדר וחזר לקחת אותם. כשהוא נכנס הודיעו לו הנציגים שהם רוצים את התוכנית. "יש לכם פיילוט. רק רצינו לוודא שכולנו חושבים אותו הדבר".
עוד בשידור חוזר:
ביץ', פליז: תככים ופיצוצים ב"מלרוז פלייס"
"רמת אביב גימל" עשתה את זה בלי בושה
אם הרשקוביץ וזוויק התאכזבו, זה לא ניכר ביצירה שלהם. תוך שבוע הם כתבו את הפיילוט, ויומיים אחרי שהוא הוגש ל-ABC הרשת החזירה אותו מאושר, בלי הערות. אחרי הפיילוט ABC הודיעה שהיא מעוניינת בעונה שלמה, בתנאי אחד: שהשם "שלושים ומשהו" יוחלף. בשלב הזה זוויק והרשקוביץ, שעדיין טענו שהם לא בטוחים שהם רוצים לעשות טלוויזיה, כיאה לבני דורם, כבר היו קשורים ליצירה שלהם מכל הצדדים, וכבר היה ברור להם שאו שעושים את זה בדרך שלהם או לא בכלל. הם סירבו, והרשת ויתרה. בליל הפרמיירה הם היו בקליפורניה, בחוף המערבי, כשהתגובות בעקבות השידור המוקדם בחוף המזרחי החלו להגיע. בהתחלה תגובות חמות מחברים ומשפחה שאיש לא העז להישען עליהן. כשהפרק הסתיים עבר השידור למגישת החדשות שעלתה עם מסקרה מרוחה שהעידה על בכי והחמיאה לסדרה, ואז הם הסכימו להפנים, משהו באמת קורה.
כתבו על החיים
אולי זה לא מקרה ש"שלושים ומשהו" הושקה בשנה שבה מדד נילסן לרייטינג הכניס לשימוש את הפיפל מיטר, שיודע לפלח בצורה מדויקת הרבה יותר מסקרים את גיל הצופים, ההכנסה שלהם, רמת ההשכלה ופרמטרים אחרים שמפרסמים משתוקקים אליהם. היא הייתה אחת הסדרות הראשונות שביססה את ההתמכרות של מנהלי הטלוויזיה לקהל צעיר ואמיד, אובססיה שהלכה והשתלטה עליהם מאז. זאת גם הייתה התקופה שבה מכשירי וידאו והקלטה אחרים נכנסו לבתים, והצופים התרגלו לאיכות קולנועית על המסך הקטן שלהם. זוויק והרשקוביץ ניצלו את זה כדי להזריק את הקולנוע האהוב שלהם לטלוויזיה.
הם כתבו על החיים במובן הכי פשטני של המילה, ובאופן שהטלוויזיה לא הכירה עד אז. הנשים של זוויק והרשקוביץ השתלבו בצוות הכותבים של הסדרה ובלי בושה הקיאו את החיים שלהן אל התסריט. "לפעמים דיברנו אחד לשני דרך העבודה שלנו בלי להבין את זה", העידו הכותבים בדיעבד, מה שמסביר למה הדמויות שלהם דיברו כאילו הן בעיצומו של טיפול פסיכולוגי אינסופי. העיתונות מצידה סיקרה בנאמנות את הדימיון בין אירועי המציאות לאלה שמצאו את דרכם לסדרה. בשלב מסוים השחקנים ידעו שאם הם לא רוצים לראות את החיים שלהם בפריים טיים של ABC, עדיף שלא יספרו כלום לאף אחד מהיוצרים.
הכותבים סיפרו שבניגוד לאופן במקובל בתעשייה, לזוויק והרשקוביץ לא היה מושג מתי יגיעו נקודות המפנה המשמעותיות במהלך העונה, הם נעו מסיפור קטן אחד לשני וסמכו על הכותבים שלהם. "הם נתנו לך חבל כל כך ארוך שיכולת פשוט לתלות את עצמך איתו", העיד אחד מהם מאוחר יותר, "ולפעמים זה באמת מה שעשינו".
שמונה בייבי בומרז חיים בפילדלפיה. מייקל סטדמן היה יהודי ליברלי שמתמודד עם הדרישות של הייחוס הדתי שלו. הוא עבד במשרד פרסום פשוט כי לא הצליח להיות הסופר שחלם להיות. הופ סטדמן הייתה אשה שהתלבטה בין אימהות במשרה מלאה למימוש עצמי במשרה חלקית. הבית שלהם תמיד נראה מבולגן והבגדים שהופ לבשה תמיד נראו כאילו לא תזיק להם כביסה. אליוט היה גבר שסירב להתבגר והתקשה להתמודד עם מערכת היחסים העגומה שלו עם אשתו, ננסי. ננסי פשוט נאבקה בסרטן במשך שנה וחצי. אלין, גרי (מרצה באוניברסיטה שלעולם לא קיבל קביעות ומעולם לא היה אכפת לו מזה) ומליסה היו רווקים שחיפשו את עצמם בעולם של דייטים וקריירה.
החיים שלהם לא היו הירואים משום בחינה והצופים אהבו את זה. לא כולם, כמובן, אבל הפילוח הראה ש"שלושים ומשהו" הצליחה לעשות משהו שאף סדרה לא עשתה עד אז – לתפוס תופעה חברתית בזמן אמת ולהביא אותה למסך בעוד היא מתרחשת. היא הוכיחה שאפילו החיים המשעממים שלכם יכולים להיחשב למעניינים אם מישהו רק יתסרט אותם נכון או ידבר עליהם ממש יפה. "החיים האמיתיים הם טעם נרכש", קבע הסלוגן של ABC שהוצמד אליה. גם הביטוי "Thirtysomething", כמילה אחת, הפך די מהר לאחר עליית הסדרה לביטוי נרדף לדור הבייבי בומרז בשנות השלושים לחייהם, והוסף אחר כבוד למילון אוקספורד אחרי שהסדרה ירדה.
"שלושים ומשהו" לא נחשבה להצלחה כשזה הגיע לטבלאות הרייטינג, היא מעולם לא נכנסה ל-20 הגדולות של נילסן, ואחוזי הצפייה הגבוהים ביותר שלה נרשמו ב-15 הדקות הראשונות של הפרק הראשון. גם בקרב המבקרים היא לא הייתה קונצנזוס. היא גררה ביקורות מכל הסוגים, החל מהאשמות שהיא בעצם מנציחה סטריאוטיפים שמרנים על גבריות ונשיות ומרוממת את המשפחה הנורמטיבית על חשבון הסינגלים, וכלה בעלבונות פשוטים על כך שהדמויות שלה "יבבניות", "מרוכזות בעצמן" ו"לא סותמות את הפה". "סטרדיי נייט לייב" שידרו פרסומת לדגני הבוקר "שלושים ומשהו" שלעג לממד המלודרמטי של הסדרה עם גיטרה בכיינית ברקע. היו אנשים שכל כך שנאו את זה", ציין זוויק, "שהם היו חייבים לצפות בזה כל שבוע רק כדי לדעת עד כמה הם שונאים את זה".
המערכון של "סאטרדיי נייט לייב"
אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה – "שלושים ומשהו" יצרה באזז מדהים וראשון מסוגו. הצופים הנאמנים שלה הזדהו עמוקות עם אחת או יותר משמונה הדמויות המרכזיות בסדרה. פסיכולוגים יעצו למטופלים שלהם לצפות בפרק כזה או אחר שהתכתב עם המצוקה שלהם כדי שיוכלו לדבר עליו אחר כך. 41 מועמדויות לאמי, 13 זכיות לסדרה שהחזיקה מעמד בתור שיחת הברזייה של היום שאחרי, אבל גם פרנסה בכבוד מאסות אקדמיות על קולו של דור.
הטלוויזיה הייתה מלאה במבוגרים – שוטרים ב"בלוז לכחולי המדים", אנשי עסקים ב"דאלאס", אבל "שלושים ומשהו" הייתה הסדרה הראשונה שדיברה על מה זה – או יותר נכון איך זה מרגיש - באמת להתבגר, ואת כל זה היא עשתה בלי טיפת אירוניה או ציניות. הומור כן, אבל בלי שיפוט סמוי, רמזים או סאבטקסט. פגיעה, כנה, לא קולית. לא היפית. לא מרוחקת. והם היו רק בני 30 – מפסגת שנות ה-40 שלי הם היו אמורים להיראות כמו נערים – אבל גם היום הם נראים מבוגרים יותר.
ארבע עונות החזיקה "שלושים ומשהו", עם מעל ל-20 פרקים בעונה, כמקובל בתפר של האייטיז והנייטיז. היום אנחנו יודעים שגרי היה זה שהקריב את עצמו כדי שהמוות יהפוך לחלק מהחיים עצמם, אבל בסוף העונה השלישית כולם היו בטוחים שננסי, שהתמודדה עם סרטן השד על פני חלק גדול מהסדרה, תהיה זו שתחזיר את נשמתה לאל הטוב. היוצרים כבר הודיעו בראיונות שמשהו עצוב מאוד הולך לקרות, הכרזה שהטריפה את התקשורת והצופים. כולם רצו לדעת מה יקרה. אנשי יחסי ציבור שתלו מרגלים בתשלום על הסט כדי שידליפו את המידע. זוויק והרשקוביץ הכינו כמה תסריטי-דמה כדי לבלבל את האויב ו"לא להרוס לצופים את החוויה הרגשית האותנטית". העובדה שהפרק המדובר נפל בדיוק על תקופת הסוויפט (החודשים שבהם נקבעים מחירי הפרסום בטלוויזיה בארה"ב) הוגדרה על ידם כ"צירוף מקרים טהור".
בבוקר של יום השידור פרסם ה"וושינגטון פוסט" תחינה בת 300 מילים בשם שני כתבים בעיתון: "אנחנו מתחננים, תקשיבו לצופים שלכם ותשקלו את האלטרנטיבות. האם חשבתם אי פעם להציע לצופים שלכם מספר טלפון שבאמצעותו יוכלו להשפיע על הסדרה? אנחנו בטוחים שכולם יסכימו שהפתרון המתבקש הוא בהישג יד, כזה שיספק גם את ננסי וגם את היומרנות האינגריד-ברגמנית שלכם, ויוביל את המעריצים שלכם לסוף טוב. רק תגידו מילה ואנחנו נתקשר", וחתמו ב "1-700-KILL-HOPE".
17 מיליון צופים התקשרו למספר הטלפון שגייסו העיתונאים למטרה הקדושה. ובאמת לקראת סוף הפרק נדמה היה שהכל יהיה בסדר. ננסי אמנם הייתה מרוטה מהטיפולים אבל לא נמצאו גרורות ונרשמה הפוגה. אפילו ניצחון במונחים של הסדרה. החבורה התכנסה ליד המיטה שלה כדי לחגוג ומייקל הלך לטלפון לבדוק הודעות. ואז התברר שגרי מת. כמה חודשים אחרי זה "שלושים ומשהו" בוטלה, אבל כמו לא מעט אלמנטים אחרים שלה, גם שברון הלב הזה הפך לאחת התכונות הבולטות בסדרות טלווזיה: סינדרום המוות המפתיע, שפגש את הצופים שוב זמן קצר מאוחר יותר במותה של רוזלינד שייז בפיר המעלית הגרוטסקי של "פרקליטי אל איי".
"שלושים ומשהו" הסתיימה בסוף פתוח. מייקל עזב את העבודה שלו ונסע לקליפורניה בניסיון להתקבל למשרה במשרד פרסום, הוא פגש את אליוט והם החליטו לפתוח משרד יחד. הופ התנגדה לרעיון עד כדי כך שהנישואים שלהם עלו על שרטון. גרי עדיין מת. אבל גם אחרי שבוטלה המשיכה "שלושים ומשהו" לחיות במראה ובסאונד שלה בפרסומות טלוויזיה או בסדרות אחרות על רגישויות משפחתיות, מעבר מילדות לבגרות או קבוצות חברים שמדברים כל הזמן. תהה נשמתה צרורה בצרור החיים עצמם.
