מתווה של התבוננות מחדש

נסיגתה של ממשלת ישראל ממתווה הכותל הוא רגע מכוער של כניעה לתכתיבים כוחניים ופגיעה בציבורים יהודיים גדולים, שתמיכתם במדינת ישראל חשובה לה ביותר. אך זהו גם רגע של פרשת דרכים היכול להביא להתבוננות מחדש על המהלך כולו.

עוד בערוץ הדעות:

אסור לסכן את השותפות עם יהודי ארה"ב

בחזרה לשנות השמונים

על מוגבלות ועל כסף

כמי שגדלה בישראל בחברה האורתודוכסית ומצאה בבגרותה בית בתנועה הרפורמית, אני מזהה בתנועה הרפורמית את המהלך ההיסטורי הנועז להעמיד את הרעיון של "תיקון עולם" במובנו החברתי מוסרי האוניברסלי במרכז ההגות היהודית התיאולוגית. תפיסה זו נקטה גישה זהירה כלפי היחס בין קדושה למקום והייתה ממובילות ההפרדה בין דת ומדינה.

אין אני באה להצדיק את השליטה האורתודוכסית על רחבת הכותל על כל מה שכרוך בה. להיפך, אני מבקשת להאיר את העובדה כי בבואה להיאבק בהגמוניה האורתודוקסית במקום נאלצה התנועה הרפורמית, מכורח הנסיבות, להשלים עם חלק ניכר מהנחות המוצא התיאולוגיות והפוליטיות של אותה הגמוניה עצמה והממסד התומך בה. מבחינה זו, המכה שניחתה על התנועה השבוע, קשה ולא הוגנת ככל שהינה, היא הזדמנות להתייצב מול הנחות אלה מחדש.

רחבת הכותל אינה מקום ניטרלי מבחינה פוליטית. אין עוררין על הזיקה היהודית לכותל המערבי ועם זאת מעמדו יוכרע רק במסגרת הסכם מדיני כולל עם הפלסטינים. בינתיים, רחבת הכותל היא אחד האתרים בהם המדינה מביאה לשיאה את מעורבותה בענייני דת ואחד המקומות המובהקים שבהם היא עושה שימוש בדת לצרכים פוליטיים.

מתווה הכותל, גם שלא בכוונת מכוון מצידה של התנועה הרפורמית ותומכיה, נפל למלכודת הכפולה הזו. הוא נגע בשאלות של ניהול אתרים דתיים על ידי המדינה ומדיניות העברתם לידי גופים שהיא חפצה בהם, לרוב עמותות מתנחלים - תחום שהתנועה הרפורמית נמנעה מלנקוט בו עמדה. במצב הפוליטי הקיים, פעולות ההרחבה של מתחם הכותל מעל ומתחת לקרקע הן בלתי נפרדות ממאמצי הממשלה בגיבוי הימין המשיחי לקבוע עובדות בשטח שיסכלו פתרון מדיני מוסכם ויערערו עוד יותר את היחסים בין ישראלים ופלסטינים בעיר.

פעולות אלה כוללות בין היתר: הפרטה של החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו המורחבת של הכותל לעמותות מתנחלים, ניסיונות בלתי פוסקים לערעור הסטטוס קוו בהר הבית, סגירת מתחמים שלמים למעבר פלסטינים והשתלטות על נכסים פלסטיניים. לא בכדי קיבל המאבק הרפורמי על מתווה הכותל רוח גבית מצדם של פעילי הר הבית, כגון יהודה גליק, ואף השר בנט תמך בו. בעוד עמותות מתנחלים עשו יד אחת עם החרדים נגד הרפורמים, אחרים בימין המשיחי תמכו בו ולא בשל חיבה פתאומית לתנועה הרפורמית. אכן גם הווקף המוסלמי לא משך ידו מחפירות ארכיאולוגיות שמטרתן פוליטית. הדבר רק מגביר את הסבך הבלתי קדוש של דת ופוליטיקה במתחם הרגיש והצפוף הזה וכל ניסיון להסדיר מחדש את המקום במציאות הקיימת וכעניין יהודי פנימי בלבד, בהכרח טובע בתוך הסבך הזה.

עמדתו של נתניהו ביחס למתווה הכותל משדרת לתנועה הרפורמית כי היא בלתי נחשבת במשחק הפוליטי והציבורי הישראלי. אולם נוכחותה של תנועה רפורמית פעילה ומשפיעה נחוצה לחברה הישראלית יותר מאי פעם. היהדות הרפורמית יכולה וצריכה למלא תפקיד חשוב בהובלת שיח דתי פלורליסטי של צדק חברתי ומגדרי ותיקון עולם. שיח זה יכיר בחשיבותו של הכותל המערבי בתודעה ובזהות היהודית ובו בזמן יכיל את המורכבות הגדולה של המקום במציאות הקיימת. קולה המוסרי הברור של התנועה הרפורמית יידרש כאשר נכסים ואתרים נוספים באזור העיר העתיקה יועמדו בסכנת העברה לידי עמותות מתנחלים וכאשר יגברו הלחצים של תנועות הר הבית. גם בשיח הבין דתי נועד לתנועה תפקיד חשוב. מהמשבר הזה היא עוד יכולה לצמוח.

הכותבת היא מנכ"לית עמותת עיר עמים