ביקורת סרט - "להציל את נטע": ארבעה סיפורים וקלישאה
הגיבורות הנשיות של הסרט "להציל את נטע" טובות, והמבנה הלא שגרתי שלו המורכב מארבע אפיזודות שונות ונפרדות, ראוי לציון לשבח. ובכל זאת, סרטו החדש של ניר ברגמן ("כנפיים שבורות") הוא עוד סיפור גאולה עם גיבור קלישאתי למדי וסיפורים נדושים שלא מתחברים אחד לשני
באחת האפיזודות המרכיבות את סרטו של ניר ברגמן, "להציל את נטע", מתבוננת מטיילת בגבר לא צעיר המטפס על ההר שמולה בגשם שוטף. הסצינה מצולמת כך שהאיש נראה מרחוק, מתקשה לייצב את עצמו, כשתרמיל הגב שהוא נושא עמו מערער עוד יותר את שיווי משקלו. זהו דימוי יפהפה המבטא לא רק את מצבו הנפשי של הגבר שבמרכזו (הנחווה, ולא במקרה, מנקודת מבטה של אישה), אלא גם את מצבן של כל אחת מהנשים המעסיקות את ארבע האפיזודות של הסרט.
ואכן, במהלכה של כל אפיזודה, שכל אחת מהן קרויה על שם הדמות הנשית שבמרכזה, תיתקל כל אחת מארבע הגיבורות בגבר הנ"ל, נטע שמו. המפגש האקראי והחולף עמו ישקף לה את עולמה. משל היה הוא חכם זן ("זה דבק מגע - צריך לחכות עד שיתייבש קצת", הוא אומר לאחת מהן, ספק מנסח בעבורה מתכון לחיים), סוג של התגלות, או סתם זר שנוכחותו בחיי הגיבורות כלל אינה מקרית.
כנגד ארבע אימהות דיברה תורה, וכך גם הסרט הזה שנכתב בהשראת ספרו של ערן בר-גיל, "ברזל". האחת היא קצינה בצה"ל (רותם אבוהב), אם חד הורית, שכאבי הבטן המסתוריים הפוקדים את בתה אינם מסתדרים עם לוח הזמנים היומי הצפוף שלה. השנייה היא צ'לנית לסבית (נעמה ארלקי) שסוד המעיב על חייה מקשה על טיפולי הפריה שהיא עוברת. השלישית היא אישה נשואה (עירית קפלן) היוצאת עם משפחתה לפיקניק שבמהלכו אמורים ילדיה לקבל בשורה לא נעימה. הרביעית היא ישראלית המתגוררת בארה"ב (נטע ריסקין), ששבה ארצה בעקבות מות אמה ומבקשת לאשפז את אחותה המפגרת (נוריה דינה לוזינסקי).
.jpg "צ'לנית שמתקשה להרות. נעמה ארלקי (צילום: איתן ריקליס)")
דמותו העמומה במתכוון של נטע (בני אבני. לא להתבלבל עם כתב קול ישראל באו"ם) היא המקשרת, כאמור, בין הסיפורים. כך גם דימוי של שדה חיטה המופיע במרווחים שביניהם – מייצג איזו ארץ ישראל של פעם ואת מחזוריות הטבע והעולם הנשי. כל אחת מהאפיזודות מוסיפה פרט לחידה ששמה "נטע", עד שהאחרונה שבהן חושפת במלואה את המצוקה שבה נתונה דמותו.
עוד ביקורות קולנוע:
"בייבי דרייבר" - אל תוותרו על הנסיעה הזאת
"קולוסאל" - שילוב מוצלח בין מפלצות ומערכות יחסים
"משמר המפרץ": שמישהו יציל אותנו
"כמעט מפורסמת": סרט נוער ישראלי כושל
כל אחת מהאפיזודות נקטעת לפני סופה, מותירה לצופה לנחש מה עלה בגורל המעורבים בה. כמעטפת להן משמש אולם מופעים בו מתאספות כל הדמויות להאזנה לקונצרט. מבנה נרטיבי זה ודאי שאינו שגור בקולנוע הישראלי המבכר תדירות סיפורים ליניאריים המייצגים נקודת מבט אחת – ומבחינה זו ראוי סרטו של ברגמן לשבחים. מאידך, קשה להשתחרר מהתחושה שמתחת לנרטיב הלא-שגרתי הזה מצויה אסופת סיפורים נדושה למדיי, כזו שמובילה את גיבורותיה וגיבורה אל מקום של פיוס, השלמה וגאולה.
כבר בסרטו הראשון והמוערך, "כנפיים שבורות", בחר ברגמן לעסוק במשפחה לא מתפקדת (בשל מותו הפתאומי והטרגי של האב) ובמסעהּ אל עבר הגאולה. "להציל את נטע" – כפי שרומזת אפילו כותרתו – משרטט מהלך דומה, ולאורך ארבע האפיזודות שלו כמו נאספים שברי חייו של הגיבור (שמשמש לכאורה דמות משנית בכל אחת מהן) עד שבסופן נשלם גם תהליך השחרור וההצלה שלו.
סיפוריהן של הנשים במצוקה משרתים למעשה את סיפורו של הגבר. מאפשרים לו להיות יותר ויותר נוכח. הוא, מצדו, יודע לתקן את עקב נעלה שנשבר של אחת מהן – סמליות שאי אפשר להתעלם ממנה. כמה פעמים במהלך הצפייה בסרט חלף בזיכרוני סרטו זוכה האוסקר של פול האגיס, "התרסקות" מ-2004, שגם הוא הביא את סיפוריהן של כמה דמויות מיוסרות שחוות אובדן וגאולה. אך בעוד סרטו של האגיס סיפק קתרזיס לאומה האמריקאית הלומת הטראומה שאחרי פיגועי 11 בספטמבר – "להציל את נטע" נעדר קונטקסט ממשי. מדוע אלו הן נשים דווקא? ולמה דמות גברית שקרסה? ומה מייצגת המשפחתיות המעורערת? סרטו של ברגמן מותיר את השאלות הללו ללא תשובה מספקת.
כיוון שמדובר בארבע אפיזודות, שהן למעשה ארבעה סרטים קצרים שכל אחד מהם מתרחש בעונה אחרת של השנה – כלומר מבנה נרטיב נשי-מחזורי ולא גברי-ליניארי – אפשר לבחור את המוצלחת שבהן. לטעמי, זוהי האפיזודה השלישית הקרויה "מירי", שהתמונה המתוארת בפתח רשימה זו מופיעה בה. שילוב של מימד סוריאליסטי, כתיבה ובימוי מדויקים, הופכים אותה לאפיזודה העומדת בפני עצמה, ורמה או שתיים מעל האחרות.
ריאיון עם בני אבני: "זה מאוד נחמד לעלות במשקל בשביל תפקיד, הבעיה היא בירידה"
ברגמן הוא במאי שחקנים מצוין, והופעתן של כל ארבע הגיבורות כאן – אבוהב, ארלקי, קפלן וריסקין – טובה ביותר. לעומתן, בני אבני (שהיה מועמד אשתקד לפרס אופיר לשחקן המצטיין) מתקשה למצוא אחיזה של ממש בדמותו של נטע, קלישאה ידועה היא, שמאחורי כל גבר עתיר משקל המגדל זקן פרא בקולנוע מסתתרת נפש פגועה. קלישאה מוכרת לא פחות היא הרגע המכונן שבו הוא יתייצב מול המראה ויגזוז את זקנו – ביטוי למטמורפוזה הרגשית שהוא חווה.
ואומנם, דמותו של נטע נותרת לא יותר מקלישאה המאירה את נושא ההורות במשבר שהסרט עוסק בו. הוא-הוא למעשה הגיבור הנוכח-נעדר של כל אחד מהסיפורים כאן. וכך, "להציל את נטע" מורכב מארבע אפיזודות שכל אחת מהן טובה בפני עצמה, אך החיבור ביניהן יוצר שלם שהוא פחות מסכום חלקיו.
