גם בגיל 77: מיכל סנונית לא מפסיקה לכתוב
הסופרת והמשוררת מיכל סנונית שכתבה את "ציפור הנפש"'' בטור אישי על יצירה וכתיבה בגיל 77 לכבוד ספרה החדש. "ההשראה רודפת אותי", היא מודה בכנות, "אני שומעת את השורה הראשונה והסיפור כופה את עצמו עלי. אין לי יכולת להתנגד"
בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
רק לעיתים רחוקות אני נוהגת לקרוא בספרי הקודמים, ראשונים כאחרונים. בדרך כלל, כאשר רואה אור ספר חדש שלי, אני כמעט מוכנה להישבע שזהו ספרי האחרון. אנשים, ולא כל שכן אמנים, נוהגים להגדיר עצמם לפי עיסוקם, או לפי קריטריונים אחרים מקובלים. אני, אף על פי שמקובל להציג אותי כמשוררת וסופרת, כופרת בהגדרה זו. הרי אין לי ימי כתיבה מסודרים, שעות קבועות ואורח חיים של "אדם כותב". ימים רבים אני שובתת ממלאכת הכתיבה. עיסוקי אמנם מתרכזים סביב תחומים קרובים, כמו עריכה, מפגשי ספרות עם קהלים שונים, קריאה בספרי עיון, פרוזה ושירה, אולם משוררת? אני משוררת רק כאשר פוקדת אותי ההשראה. אני לא רודפת אחריה. היא זאת שרודפת אותי.
עוד במדור 60 פלוס:
בגיל 74: הסוד של טל ברודי לתזונה וחיים בריאים
אמן הפופ-ארט בן ה-80 שלא ידע שהוא כזה
מארחת? דיאטנית בונה ארוחה בריאה לכולם
הספור כופה את עצמו עלי
כך היה מאז שהתחלתי לכתוב. כאשר ראו אור ספרי הראשונים, הייתה בכך הרבה מקריות. מישהו אמר למישהו שהמליץ למוציא לאור והדברים התגלגלו מעליהם. בסוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, מעטים, וודאי יחסית להיום, היו סופרים ומשוררים בארץ ומי שפרסם ספר, זכה לכיסוי תקשורתי הולם שלא נמדד אז לפי יחסי ציבור וקשרים אישיים. הייתי קיבוצניקית מעין החורש ולא הכרתי איש באופן פרטי. הדברים התגלגלו מעצמם.
אל יחשב לי הדבר ליוהרה. כאשר אני חוזרת לספר שירי הראשון, השני או השלישי, אני נוכחת גם כיום לדעת, שלא הייתי משנה בהם דבר. אולי יבואו ברי סמכא ויפסקו אחרת, אולם אצלי הם נולדו מתוך כורח, כמו מעצמם. בעוברם דרכי וודאי משתקף דרכם ה"אני" שלי, אולם בהתפרסמם - הם קמים לתחיה אצל הקורא ויש להם ישות משלהם. אני קוראת והם נראים לי כפלא שאין לי בו יד ורגל. לא יכול להיות שאני היא זאת שכתבה אותם. הם פשוט לא הסכימו להיוולד אחרת. כל מלה נראית לי במקומה. המושג הבלתי ניתן להשגה, ה"השראה", היא זו האחראית להם מראשיתם ועד סופם. כך עם ספרי השירה, כך עם ספרי הילדים. תמיד-תמיד אני שומעת את השורה הראשונה. הראשונה מביאה את השנייה והשיר/ספור זורם לו מעצמו, כופה את עצמו עלי ואין לי כל יכולת להתנגד. הרעיון בא עם הכתיבה. מכתיב אותה. כאשר אני מגיעה לסוף, אני שבה להתחלה על מנת לראות מה כתבתי.
.jpg "\"ערש חלב ודבש\", ספר השירים האחרון של מיכל סנונית (עטיפת הספר )")
בספר שירי הראשון "עיניים בראי", ראיתי השתקפות של העולם בתוכי. "כל העיניים שותקות/ עמוק/ עמוק בראי/ ריסי השחורים בדמות לילה שחור/ עמוק/עמוק בראי/ דמותך/ דמותי/ כדמות עולם"... או בשיר: "פניך אקוורל./גלויים מעט וחתומים הרבה/ אצבעותי שטות בהם למרחקים / כמבקשות סליחה/ על אפשרות החטא.// פניך סף/ קטנים ממדותי אך מכילים/ אותי כולי בצהלה./ אני נכנסת בם כבתולה/ בבוא העת". אני לא מרגישה שכתבה שירים אלה צעירונת שמה היא מבינה בכלל... כנראה חושינו מקדימים אותנו בלא מעט שנים.
ספר אחד שכתבתי, היחידי עד כה, דרש ממני מחשבה וניסיון מצטבר. זהו הספר "צפור הנפש". עבדתי כמטפלת בילדים בקיבוץ, ועולמם התערבב בעולמי, ההזדהות איתם הייתה מצד אחד מוחלטת אך מצד שני של מבוגרת. נס קרה לי. נס הסקרנות בחיים של אחרים, ובעיקר של ילדים. הכתיבה לילדים חשובה בעיני וזוכה להתמסרות תהומית כמו זו למבוגרים. לצד משפחתי, אלה הם חיי. אולי בגלגול הבא יהיו קלים ושמחים יותר. עם זאת, כל מי שמכיר אותי יודע שאני אופטימית חסרת תקנה. גם אם השירים מעידים לעיתים אחרת.
צפו: וואנג דשון, שחקן, יוצר ואומן בן-80 מספר על הדרך המופלאה שעבר עד שכבש בסערה את מסלול הדוגמנות והאינטרנט
בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
לפנייה לכתב/ת 
