באתי לעזרת חבר / תור הזהב של קבוצות-העל
קבלו את הטרנד של הקיץ ב-NBA: סופרסטארים שמשלבים כוחות כדי ליצור סגלים מפלצתיים בניסיון להילחם על האליפות. לברון ג'יימס הרכיב כמה כאלו ואפילו קווין דוראנט המיואש הגיע לגולדן סטייט עמוסת הכישרון כדי לזכות באליפות
זה לא עניין חדש בכלל. הרי כשלברון ג'יימס "לקח את הכישרון שלו למיאמי" המטרה הייתה לייצר מסה קריטית של סופרסטארים במקום אחד כדי לאפשר לו לזכות באליפות, וזה גם מה שהוא עשה מאוחר יותר כשחזר לקליבלנד. זה קרה גם עם ריי אלן, פול פירס וקווין גארנט בבוסטון, ובקיץ שעבר עם החיבור שהתברר כמבהיל בין קווין דוראנט לגולדן סטייט.
אבל מה שמתרחש בתקופה האחרונה שונה. העניין לא מוגבל לקבוצה פה ושם. יותר ויותר מועדונים מנסים ליצור סופר-טים משלהם, והשילובים שכבר נוצרו בין אולסטארים פשוט מדהימים.
ניו־אורלינס אותתה על מה שמסתמן כאשר עוד לפני סיום העונה שעברה הביאה את דמרקוס קאזנס מסקרמנטו, ויצרה יחד עם אנתוני דייויס את הקו הקדמי המלהיב בליגה. כריס פול הצטרף לג'יימס הארדן ביוסטון, וגם כרמלו אנתוני על הכוונת. ראסל ווסטברוק קיבל חבר חדש, פול ג'ורג', שצפוי לעזור להחזיר את אוקלהומה סיטי למאבק על השלבים הגבוהים במערב.
יש גם את המהלכים הפחות נוצצים שיוצרים קבוצות מדהימות. מינסוטה צירפה לשניים מהצעירים המבטיחים בליגה, אנדרו וויגינס וקארל-אנתוני טאונס, את הסקורר ג'ימי באטלר. במזרח, בוסטון סימנה את גורדון הייוורד מיוטה, שהפך השנה לכוכב בקנה מידה משמעותי – ממש כמו אייזיאה תומאס, הרכז שמחכה לו בסלטיקס.
הסבלנות פקעה
הסיבה הראשונה למה שקורה היא השחקנים עצמם. דוראנט הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. אחרי ההפסד הצורב בגמר המערב לגולדן סטייט ב-2016 הוא נשבר. השחקנים הגדולים ביותר בליגה תופסים את עצמם ככאלה שחייבים לספק קבלות בדמות טבעות – זה חלק מהמעמד, זה חשוב לתדמית, למורשת שהם רוצים להשאיר. וכשדוראנט הבין שבאוקלהומה סיטי זה לא יילך, הוא בחר בקבוצה שתיתן לו את הסיכוי הגבוה ביותר להיכנס למועדון היוקרתי. וזה גם הצליח.
הדיבורים על קיצורי דרך, או על כך שדוראנט עשה לעצמו חיים קלים, הם עניינים לפאנלים ולטורי פרשנות של טהרני המשחק. בסופו של דבר נשארת רק הטבעת הנוצצת על האצבע, ציון הזכייה באליפות בעמוד הוויקיפדיה, ההרגשה שהגעת לטופ.
הבחירה של פול מזכירה מאוד את המהלך של דוראנט, משום שהרכז שיחק בקבוצה מהטופ של המערב בדמות הקליפרס, אבל הבין שהגיע לתקרת זכוכית. פול הוא שחקן שתמיד מעורר מחלוקת בנוגע למקומו בצמרת הליגה, אולי בגלל שהוא תמיד על התפר שבין יכולת מרהיבה ליעילות מפוקפקת בזמן אמת. הוא כבר נטש בעבר את ניו־אורלינס ועבר לקליפרס בניסיון ליצור כוח מנצח. עכשיו הוא מאמין שזה אפשרי ביוסטון.
לעומתו, בלייק גריפין דווקא החליט להישאר בלוס־אנג'לס, ועוד אחרי שגילה שפול עוזב. הוא קיבל חוזה של 173 מיליון דולר לחמש עונות, ואמר שהוא רוצה ליצור מורשת כשחקן הקליפרס. שוב המילה הזו, מורשת. אבל שחקנים כמו גריפין נדירים כיום. הוא בחר לתת את הלב לקבוצה בה שיחק מאז נכנס לליגה. האחרים רוצים להשאיר מאחוריהם הישגים יותר מאשר נאמנות.
החלק השני של המשוואה הוא בעלי הקבוצות והג'נרל-מנג'רים. בניית קבוצה דרך הדראפט וטריידים חכמים היא תהליך ארוך מדי, ואין סבלנות להמתין.
סן-אנטוניו יצרה כך קבוצה מפוארת. אבל מה קורה אצלה היום? הקבוצתיות היא עדיין ערך חשוב, אבל היעילות שלה מוטלת בספק גדול אחרי תצוגת הנפל בגמר המערב שהגיעה בעקבות הפציעה של קוואי לנארד. בניגוד לעבר, החלקים האחרים בפאזל לא התעלו כדי לתפוס את מקומו. זו הייתה קבוצה אבודה בלי הכוכב שלה. ניסיונות דומים בשנים האחרונות לייצר כוח קבוצתי, כמו באטלנטה ובאופן מסוים גם בטורונטו, הסתיימו בכישלון בפלייאוף.
צעד לפני כולם
אבל בשורה התחתונה, רק אלופה אחת יוצאת מכל עונה. וכל הניסיונות הנוכחיים עלולים להתברר כפלופ, רק משום שגולדן סטייט שוב נמצאת צעד אחד לפני כולם. בעוד לאחרות חסר עומק באופן בולט, היא מטפלת במעטפת שהופכת אותה לאלופה.
אחרי שהבטיחה את ההישארות של סטף קרי עם חוזה חדש, שלושת המהלכים הבאים שלה היו החתמה מחדש של הרכז המחליף (שון ליווינגסטון), הפאוור־פורוורד המחליף (דייויד ווסט) ואחד משחקני הספסל המצטיינים בליגה, אנדרה איגודאלה, שקיבל חוזה מפנק של 48 מיליון דולר. לווריורס יש ניצוץ של גאונות בחמישייה – אבל בלי השמות האפורים יותר, שבמועדונים האחרים לא חושבים עליהם מספיק – לא היו לה שני תארים בשלוש שנים.
לפנייה לכתב/ת 
