זרועו הארוכה
פביאן ז'ילו הוא בכלל לא יהודי, אבל הפך לגיבור אולימפי בזכות ניצחון ענק וקעקוע בעברית. עכשיו הוא מגיע להדליק את הלפיד במכביה, מספר על סבו ששרד את השואה ומשחזר את הרגע שבו היכה את האמריקאים שוק על ירך
כשיאניק אנייל נגע ראשון בקיר, אחרי אחד המשחים הדרמטיים בבריכה האולימפית בלונדון, חבריו לנבחרת השליחים הצרפתית פרצו בשאגות שמחה. בתוך החגיגה תמונה אחת בלטה במיוחד. כתובת קעקע בעברית על זרועו השמאלית של השחיין השני ברביעייה. "אני כלום בלעדיהם", נכתב בה.
פביאן ז'ילו (33) היה שם אלמוני עבור הקהל הישראלי שצפה באולימפיאדה ההיא, שלא סיפקה רגעים של אושר עבור הספורטאים בכחול־לבן. הרגע הזה, הקעקוע הזה, שינו הכל. פתאום החלו לדבר עליו גם בארץ הקודש. עכשיו, חמש שנים אחרי פסגת הקריירה שלו, הוא מגיע לישראל לראשונה בחייו כדי להשתתף בטקס הדלקת הלפיד במכביה ה־20, שייערך ביום חמישי.
"לזכר סבא וסבתא"
ז'ילו הוא לא יהודי. את הקעקוע עשה כהקדשה למקס גולדשמיט, בעלה היהודי של סבתו. "הוא לא סבי הביולוגי, אבל הוא גידל וחינך אותי. מבחינתי הוא סבא לכל דבר", מסביר ז'ילו בראיון ל"ידיעות אחרונות". "הוא דמות שמאוד השפיעה עליי. הוא היה יהודי־פולני ששרד את אושוויץ. יש לי הרגשה שסגרתי מעגל. פרשתי משחייה, ואני בא להדליק את הלפיד במכביה גם לזכר סבא וסבתא שלי, שנפטרו לא מזמן".
ז'ילו מספר כי "יש לי הרבה חברים מהקהילה היהודית במארסיי, ואני עושה אצלם שבת לעיתים קרובות". כשעשה את הקעקוע, ידע שזה יעורר גלים. "כולם בטוחים שאני יהודי, אבל כשהבינו שאני לא ובכל זאת קיעקעתי משפט בעברית על עורי, שאני לא מחביא ושאני מאוד גאה בו, אנשים התרגשו אפילו יותר".
מתברר שעל גופו אפשר למצוא עוד קעקועים בעברית. וכן, הוא בודק את הנוסח היטב עם חברים. "מלבד המשפט על הזרוע, קיעקעתי על הצלעות את שמותיהם של אחיי, יאן וטיבו. על הקרסול הוספתי את המשפט 'צור את גורלך', וגם משפט של הספורטאי שאני מאוד מעריץ, מוחמד עלי: 'למי שאין דמיון אין כנפיים'".
מה אתה מעריץ במוחמד עלי?
"מלבד היותו ספורטאי דגול, הוא גם פעל לקידום זכויות השחורים באמריקה. זה מצוין לזכות במדליות, אבל להשתמש בהצלחה שלך כדי לקדם מטרה זה דבר אחר לגמרי. אני משמש כנציג 'הצלב האדום'. זה לא בסדר שבימינו עדיין יש אנשים שישנים ברחוב ואין להם מה לאכול".
ספורטאי אחר שז'ילו מעריץ הוא השחיין אלפרד נקש, שזכה לכינוי "השחיין מאושוויץ". נקש, יליד אלג'יריה, היה אלוף ושיאן עולם, אך נכלא ונשלח לאושוויץ, בהמשך שרד את "צעדות המוות" והגיע לבוכנוואלד, כשמשקלו 40 ק"ג בלבד. אחרי ששרד, חזר לבריכה והשתתף באולימפיאדת בלונדון ב־1948. "בדיוק סיימתי להשתתף בסרט תיעודי לזכרו, שבו אני מראיין אנשים ומשחזר את חייו", מספר ז'ילו.
ומה דעתך על האנטישמיות בצרפת?
"זה מאוס בעיניי. אני לא מבין איך אפשר לחשוב ככה ב־2017. זה פשוט לא מקובל בשום צורה בעולמנו".
"לא הסתנוורתי"
ז'ילו החל לשחות בגיל שבע, במסגרת קבוצת הכדורמים של העיר דאנין בצפון צרפת. רק בגיל מאוחר הבין שזה מה שהוא רוצה לעשות. זה לא מנע ממנו להפוך לשחיין המעוטר בצרפת, עם 27 מדליות בתחרויות הגדולות (ראו מסגרת). מאז 2003, הוא היה חלק מכל רביעיית שליחים צרפתית שעלתה על הפודיום.
אבל הרגע המתוק ביותר היה הזכייה בזהב עם רביעיית השליחים של הטריקולור ב־4x100 מטר חופשי. זה לא רק הניצחון, אלא גם הנקמה ביריבה המרה מארה"ב, ארבע שנים אחרי מפח הנפש המפורסם בבייג'ינג ("הצרפתים יכו את האמריקאים שוק על ירך", זעק אז משה גרטל, לפני הקאמבק המדהים של ג'ייסון לזאק). "אם הייתי צריך לבחור – חמש מדליות באליפות העולם או מדליה אולימפית אחת – הייתי בוחר באולימפיאדה", הוא אומר. "זאת תחרות מיוחדת וקסומה. זה הישג יוצא דופן לזכות במדליה אולימפית".
הייתה לכם מוטיבציה מיוחדת לנצח את האמריקאים?
"אלו היו שתי נבחרות ברמה מאוד גבוהה. היינו מאוד מיודדים איתם. אנתוני ארווין, שגם הוא בא עכשיו למכביה, הוא חבר טוב שלי. אנחנו ביחסים מצוינים. הפסדנו להם בשמונה מאיות בבייג'ינג, ואז ניצחנו בלונדון. זה היה נהדר. אחר כך הפסדנו שוב בריו, אבל היינו אלופי העולם במשך הרבה זמן. זה דו־קרב מצוין שנמשך הרבה שנים".
איך התמודדת עם התהילה, הצלמים וחוזי הפרסום מצד אחד ועם משמעת האימונים הקשה מצד שני?
"המזל היה שרבים מאיתנו בנבחרת השחייה היו באור הזרקורים. הכוח שלנו היה שהתנהגנו כקבוצה, עברנו אחד לשני. מה שעוד עוזר לי, וזה חוזר לסיפור הקעקועים שלי, היא המשפחה שלי. נשארתי עם רגליים על הקרקע. כל פעם חזרתי להתאמן, אף פעם לא הסתנוורתי כמו הרבה ספורטאים מצליחים. המשפחה מאוד חשובה לי. אני מגיע לישראל עם ארוסתי, אודריי. חשוב לי לחלוק איתה את הרגע החשוב והיפה הזה".
השחייה הישראלית עדיין לא זכתה במדליה אולימפית. יש לך עצות?
"אתם בכל זאת מתקדמים. אני מתחיל לפגוש שחיינים ישראלים יותר ויותר באליפויות אירופה, אפילו על הפודיום. צריך לבנות את הספורט בסבלנות".
למה אתה מצפה מביקורך בישראל?
"זה כבוד גדול להדליק את הלפיד, בעיני זה שווה לא פחות ממדליית זהב באולימפיאדה. זו הזדמנות נהדרת להגיע למקום כל כך סמלי והיסטורי. אני בטוח שזה אחד המקומות היפים בעולם. החברים היהודים סיפרו לי המון דברים נהדרים. אני גם מודה שהעובדה שאני לא יהודי ושמכבדים אותי בהדלקת הלפיד גורמת לי לאהוב את ישראל אפילו יותר ולכבד את היהדות יותר".
לפנייה לכתב/ת 
