ביקורת סרט - "זוג יונים": מפשיט את חיי הנישואין
השחקנים בסרטו החדש של דובר קוסאשווילי, "זוג יונים", חושפים לאורכו הרבה יותר מטפח. אם מנפים את מה שייראה בעיני רבים כ"עירום לשם פרובוקציה", ניתן למצוא בו התרסה אנטי-בורגנית החודרת לקרביה של הזוגיות
מראשיתו, הקולנוע של דובר קוסאשווילי הפך את הפרובוקציה והבוטות לאחד מסימני הזיהוי שלו. קשה לחשוב על עוד במאי ישראלי, בהווה ובעבר, שעושה זאת, ומבחינה זו סרטיו של קוסאשווילי ממשיכים מסורת שמקורה בקולנוע האירופאי המודרניסטי ומזוהה, בין היתר, עם שמותיהם של מרקו פררי האיטלקי ("הזלילה הגדולה") ולואיס בונואל הספרדי.
מטבע הדברים, השילוב בין קולנוע אירופאי אמנותי ועיסוק מתריס בתכנים מיניים ודתיים (שאפיין, למשל, את יצירתו של בונואל בסרטים כ"יפהפיית היום" ו"שביל החלב"), עשוי להיראות היום אנכרוניסטי ומיושן. "זוג יונים", סרטו החדש של קוסאשווילי, על ההתרסה האנטי-בורגנית שלו, נדמה בהחלט כזה, ומצד שני – מממש את השאיפה של יוצרו להפתיע ולאתגר את קהלו, גם במחיר של קריסה מוחלטת. ולו מבחינה זו, הוא ראוי להערכה.
עוד ביקורות קולנוע:
"ספיידרמן: השיבה הביתה": הכי צעיר, הכי טכנולוגי וכמעט הכי טוב
"להתראות גרמניה": בדיחת שואה לא מצחיקה
"גנוב על העולם": אקשן לילדים, רטרו להורים
"להציל את נטע": ארבעה סיפורים וקלישאה
בחירתו של קוסאשווילי לא רק לכתוב ולביים את סרטו הנוכחי, אלא גם לערוך אותו (יחד עם המפיק מארק רוזנבאום) – מעידה על שאיפה לאיזו שליטה טוטאלית בפנטזיה הגברית שהסרט מעצב. "זוג יונים" ממשיך את התנתקות הקולנוע של קוסאשווילי מעיסוק בסוגיות של גבריות וזהות גברית (שבלט ב"חתונה מאוחרת" ו"התגנבות יחידים") לטובת התמקדות, בסרט כמו "רווקה פלוס" מ-2012, בדמויות נשיות שמעוצבות באופן אירוני ומתחכם.
עלילת "זוג יונים" מתרחשת רובה ככולה בחדר בבית מלון בו נפגשים גבר (אסף גולדשטיין) ואישה (טל טלמון). נכבד את בקשתם של יוצרי הסרט שלא לחשוף את הקשר בין השניים, אך נציין שמשחקי זהויות מייצרים כאן מידה של רפלקסיביות, והופכים את הסרט לתרגיל מודע לעצמו, ובכן, במשחק מול מצלמה. הדיאלוגים המלאכותיים במכוון ביניהם וההעמדה התיאטרלית מדגישים את התחושה שמדובר במשחק תפקידים שמנהלים ביניהם גבר ואישה.
אבל מהי מהותו ומטרתו של המשחק הזה? האם זוהי פנטזיה מינית-בורגנית שנועדה לגאול את הזוגיות? חיי הנישואים, כבר בסרטו הראשון של קוסאשווילי, "חתונה מאוחרת", נחווים כבחירה אומללה, ו"זוג יונים" נדמה לעיתים כהמשכו של הסרט ההוא. דמויות המשנה, שכל אחת מהן משחקת את תפקידהּ – ואולי ישנה כאן אמירה על הסביבה הבורגנית והזיוף והעמדת הפנים המשרתים אותה – מעניקות תוקף לגרוטסקה הכללית.
התגלמותם השטנית של הגבר והאישה, באמצעות אותם שחקנים החובשים קרניים, מספקת תוספת משעשעת למדיי להתרחשות הסוריאליסטית ממילא. לעומת זאת, נוכחותן של מספר נזירות, שבאחת הסצינות מכרסמות גזרים, היא עדות לבוטות לא מתוחכמת במיוחד, בלשון המעטה, אך כזו שמותר לצפות לה בסרט של קוסאשווילי.
אפשר לראות ב"זוג יונים" עוד סרט פרובוקטיבי מבית היוצר של "הילד הרע" של הקולנוע הישראלי (גם אם התגובות לו יהיו קיצוניות פחות מאלה שליוו את "רווקה פלוס"). ואכן, קשה לחשוב על עוד יוצר מקומי, מלבד קוסאשווילי, שמסרב בתקיפות שכזו לכל ציווי של תקינות פוליטית או אג'נדה מחשבתית. מצד שני, כאשר מנפים מהסרט את מה שחלק מצופיו יגדירו כ"עירום-לשם-הפרובוקציה" – ושחקניו אמנם מסתובבים רוב הזמן כביום היוולדם – ניתן לזהות בו בחינה כואבת של הצורך הנואש בפיתוי במערכת זוגית.
הקולנוע הישראלי לא מצטיין בסרטים המבקשים לחדור אל הקרביים של הזוגיות. למעשה, סרטו של יצחק צפל ישורון, "זוג נשוי" (1983), הוא אחד הבודדים שהופקו כאן וסיפקו מעין התבוננות תרפויטית בדינמיקה הזוגית דרך סדרה של מריבות קולניות שניהלו ביניהם ירון לונדון ומירי פביאן. "זוג יונים" עושה זאת, כלומר מבודד את הגבר והאישה שבמרכזו, בזירה הקאמרית של חדר בבית מלון, פחות כמטאפורה לחברה הישראלית (כפי שהיה סרטו של ישורון), ויותר כרצף של אינטראקציות מיניות שנועדו לעורר את שרידי הרגש.
על אף 75 דקותיו, "זוג יונים" נדמה יותר כדרמה שנמתחה יתר-על-המידה, ולמרות נועזותו לכאורה (בקולנוע הישראלי סקס ועירום עדיין נתפסים כמעוררי אי נוחות מסוימת) – הטון החותם אותו דווקא מפתיע בשמרנותו. הפרובוקציה משולבת פה עם מידה של נרקיסיזם – זהו סרטו של יוצר המאוהב בעמדת ה"ילד הרע" שלו. ואם סרטו הנוכחי של קוסאשווילי מעורר איזשהו חשש, הרי זה שאחד היוצרים המוכשרים בקולנוע הישראלי העכשווי יימוג אל השוליים של הקוריוז האבסורדי.
