נפלאות התבונה
משחר קיומה האנושות מתמודדת מול שאלת הגוף והנפש: איך דברים שקורים בעולם החומרי מפיקים חוויה נפשית? איך אטומים הופכים לגעגועים - ומולקולות לכעס?
בשנת 1984, כשהיא בת 22, עברה הסטודנטית ג'ניפר תומפסון אונס אכזרי באיומי סכין בדירה שלה בברלינגטון, צפון קרוליינה. בזמן האונס היא ניסתה לשנן לעצמה ולזכור היטב את מראה פניו של התוקף, כדי שתוכל לזהות אותו מאוחר יותר.
עוד באותו יום, בעזרת חוקרי המשטרה, היא הרכיבה קלסתרון של האנס כפי שזכרה אותו. על סמך הקלסתרון הזה הראו לה החוקרים צילום של רונלד קוטון, צעיר שחור עם עבר פלילי. "זה האיש", היא אמרה. לאחר מכן, כשהוא עמד לפניה עם חשודים אחרים במסדר זיהוי חי, היא זיהתה את קוטון בוודאות מלאה. תומפסון אמרה מאוחר יותר, "קשה לי לתאר את השנאה ואת הזעם שחשתי כלפי האיש הזה". קוטון נעצר, נשפט, הורשע, ונידון למאסר עולם.
בשנת 1987 התוודה בובי פול, שהיה אסיר באותו בית סוהר שבו ריצה קוטון את מאסר העולם שלו, שהוא זה שביצע את האונס. במשפט החוזר שנערך אז, התבקשה ג'ניפר תומפסון לזהות את פול. היא הצהירה בשבועה, מעל דוכן העדים, "מעולם לא ראיתי אותו. אין לי מושג מי האיש הזה". קוטון המשיך לטעון שהוא חף מפשע, אבל זה לא עזר לו. הוא נשאר בכלא. חלפו עוד שמונה שנים. בשנת 1995, בעזרת טכנולוגיות DNA חדשות, התברר בצורה חד-משמעית שבובי פול הוא אכן האנס. קוטון שוחרר מן הכלא לאחר שריצה בו 11 שנות מאסר.
לאחר השחרור שלו, קוטון נפגש עם תומפסון בכנסייה. היא סיפרה על הפגישה: "פשוט בכיתי. הסתכלתי עליו ואמרתי, 'אם אגיד לך שוב ושוב, בכל דקה ובכל שעה של חיי, שאני מצטערת, האם תצליח לסלוח לי?' והוא עשה את מה שלא יכולתי להעלות בדעתי. הוא התחיל לבכות בעצמו, ואמר 'כבר סלחתי לך לפני שנים, ג'ניפר'." בסופו של דבר השניים כתבו יחד ספר. עד היום הם מופיעים יחד ומספרים את סיפורם לשופטים, חוקרים, וסתם אנשים.
איך קרה דבר כזה? מדוע זה קרה? כדי להתחיל לענות על השאלות האלה צריך להבין כיצד פועל המוח האנושי. מאחורי העיניים ובין האוזניים שלך מסתתר, ברגע זה ממש, הפלא הגדול ביותר ביקום המוכר לנו. המראה של הפלא הזה אינו מרשים במיוחד: גוש אפרפר ורך שרובו הגדול מים, במשקל של קצת יותר מקילו. כמו כל רקמה אחרת בגוף – כבד, ריאות, שרירים – המוח מורכב מתאים. הפעילות המשותפת של התאים האלה יוצרת לא רק את הזיכרונות שלנו אלא גם אותנו – את מי שאנחנו, עם האופי, חוש ההומור, הזכרונות, הדעות הפוליטיות, האהבות, וגם השנאות שלנו.
במילים אחרות, גוש מקומט של תאים, שעשוי מאותם חומרים ומאותן אבני בניין שמהן היה עשוי השניצל שאכלת אתמול, מפיק מתוכו את הנפש שלך. הרעיון הזה נראה על פניו כל כך מופרך, שאלמלא היו כל כך הרבה ראיות לנכונותו, איש לא היה מאמין שהוא ייתכן בכלל. איך מתחילים לחקור כיצד זה קורה?
הפילוסוף דיוויד צ'למרס נראה וגם מתנהג לפעמים כמו כוכב רוק מזדקן. אבל מאמר שהוא כתב ב-1995, אותה שנה שבה שוחרר קוטון מן הכלא, משמש עד היום בסיס לחקר הדרכים שבהן המוח והנפש קשורים זה לזה. צ'למרס לקח את השאלה הגדולה ביותר בעולם – איך המוח מפיק את הנפש – וחילק אותה לשתי בעיות: הבעיה הקלה והבעיה הקשה.
רגע, יש בכלל דבר כזה, "נפש"? לא הכול ביוכימיה? ספריות שלמות נכתבו על השאלה הזאת, החל מלפני 2,500 שנים ועד היום. במקום לצלול לעומק השאלה אגיד רק שבקירוב ראשון, "נפש" בשבילי היא החוויה הסובייקטיבית שלי: ההרגשה הבלתי-אמצעית שאני זה אני, ושאני מרגיש ככה וככה. זה מסוג הדברים שאי אפשר לראות אותם מבחוץ, צריך לחוות אותם מבפנים. אני חושב שלמלפפון אין את זה, ולתינוק יש את זה, עוד לפני שלמד לדבר. יש כאלה שחושבים אחרת. ועכשיו בחזרה לשתי הבעיות של צ'למרס.
הבעיה הקלה לא קלה בכלל: מה הם התהליכים והאירועים המוחיים שקשורים לחוויה הסובייקטיבית שלי? למרות שהיא לא קלה, בשנים האחרונות חלה התפתחות אדירה בחקר השאלה הזאת. היום יש לנו מושג די טוב מדוע זכרה ג'ניפר תומפסון את האיש הלא-נכון, ואיך אפשר להקטין את הסיכוי שזה יקרה שוב.
לעומת זאת, לדעתי ולא רק לדעתי, הבעיה הקשה כל כך קשה, שלידה הבעיה הקלה היא צחוק ילדים. הבעיה הקשה היא כיצד זה קורה. איך הפעילות של המוח של ג'ניפר תומפסון הפיקה את החוויה הסובייקטיבית של ג'ניפר תומפסון, ואיך הפעילות של הגוש שנמצא עכשיו בין האוזניים שלך, מפיקה את החוויה הסובייקטיבית שלך. במילים אחרות, איך דברים שקורים בעולם החומרי, שיש בו רק אטומים, מולקולות ואנרגיה, מפיקים חוויה נפשית? איך אטומים הופכים לגעגועים, ואיך מולקולות הופכות לכעס? לא רק שאין לנו מושג מה התשובה לשאלה הזאת, אין לנו מושג איך היא אמורה להיראות. ואת זה אני אומר כאיש שהקדיש חלק גדול מ-30 השנים האחרונות בחייו לחקר המוח והנפש.
אבל מה שחשוב עכשיו זה להבין איך קרתה הטעות של ג'ניפר תומפסון, ואיך למנוע עוד מקרים כאלה. אז הנה התשובה, כפי שאנחנו מבינים אותה היום: הזיכרון האנושי הוא לא מחסן או דיסק קשיח, אלא משהו חי, נושם ומשתנה.
כשתומפסון ראתה את הקלסתרון שהיא עצמה הרכיבה בעזרת חוקרי המשטרה, המוח שלה זכר אותו כאילו היה הזיכרון מן האונס עצמו. מאוחר יותר, כשהיא ראתה את קוטון, הפנים שלו החליפו לגמרי את הפנים של האנס האמיתי בזיכרון שלה. ההחלפה הזאת הייתה כל כך מלאה ו"מוצלחת" שכאשר היא פגשה את בובי פול, האנס האמיתי, שלוש שנים מאוחר יותר, פניו לא התאימו לזיכרון שהיה שמור אצלה. מבחינתה, היא מעולם לא ראתה אותו.
חוקרי משטרה נזהרים היום מאוד כאשר הם מרכיבים קלסתרונים בעזרת עדי ראייה. גם הדרך שבה מתבצעים מסדרי זיהוי השתנתה בעקבות תובנות על הדרך שבה המוח האנושי זוכר חוויות ופרצופים. וג'ניפר תומפסון ורונלד קוטון נשארו חברים עד היום.
לפנייה לכתב/ת 
