הנס של מאיר

בשיתוף זאפה

כשמאיר אריאל שר את 'ארול', הוא הציע למאזין סיפור מלווה במינימום לחן ובמקסימום קצב מהורהר - זה בכלל שיר? המאזין נדרש להקשיב בסבלנות ליותר משש דקות ולא לשלוש־ארבע הדקות שהוא רגיל משירים עבריים. והסיפור היה מוזר - למה שיפסיק המאזין להתעניין בדודו, או באליפלט, או בגיבור גיטרה רועם, ויתחיל להתעניין בלוזר מופנם שנופל מעצים? הרבה מוזרויות בשיר אחד.

(צילום: חיים זיו)

ולתוך כל זה נמזגו גם ציטוטים ושיבושים מכוונים של שירים עבריים. לקינוח התבקש המאזין לחשוב גם על האינתיפאדה הראשונה שהולידה את "מדרש יונתי" מלכתחילה. זה די הרבה לצפות ממאזין. לא פלא שמעטים עמדו במשימה.

מה השתנה היום? את הדרך אל שיריו של מאיר אריאל פרצו המוזיקאים הרבים והאיכותיים שהחלו לשיר את שיריו (ויעשו זאת גם בערב המחווה לרגל 18 שנה ללכתו, שייערך במהלך ספטמבר באמפי לייב ראשון לציון). הם לא רק שרו אותם. הם לקחו אותם אליהם - אל אישיותם והחזון האסתטי שלהם. הם הצביעו עליו כמקור חשוב של יצירתם שלהם.

ואז התברר כי מי שאוהב את ברי סחרוף ואת נינט, את רונה קינן ואת שלומי שבן, צריך להקשיב למאיר אריאל. וגם צריך להשוות בין הדרך שבה מאיר אריאל שר את עצמו לדרך שבה אבי בללי שר אותו דרך 'שדות גולדברג' ('ילדתי שלי'). כך הלך והתרחב מעגל המאזינים.

אבל יש כאן יותר, הרבה יותר, מאשר שפע גרסאות כיסוי. דווקא בתחום עתיר שינויים מהירים כמו מוזיקה פופולרית, אנחנו זקוקים לאיזה עמוד יציב, לצליל ולטקסט שלא משתנים. והבחירה לחזור ולשיר, וגם לחזור ולהקשיב, למאיר אריאל אומרת: המוזיקה שלו היא קלאסיקה של תרבות ישראלית (ולא רק של מוזיקה ישראלית).

כי ככל שאנו מקשיבים לו יותר, מתחזקת ההבנה שהוא הרעיד את הקודים המרכזיים של הישראליות שלנו. ובקלאסיקה כמו בקלאסיקה: כל הקשבה נוספת, כל ביצוע של אמן צעיר, הם לא רק בגדר כבוד שאנחנו חולקים לאותה פיסת עבר שמצאנו כי היא ראויה לכבוד כזה. כל הקשבה נוספת גם אומרת שאת 'נשל הנחש' ואת 'בס בבלון' אנחנו יכולים, אנחנו צריכים, לקחת איתנו אל מה שעוד נעשה מחר, אל מה שעוד נמציא. שיריו הם לא רק העבר שבחרנו לשמר, הם גם אבן בניין הכרחית לעתיד שאותו אנחנו מחפשים.

(צילום מתוך הספר, באדיבות המשפחה)

בשיר של מאיר אריאל יש תמיד גם משהו חידתי, לא פתור. הוא הקפיד לחבר, ולשיר, את שיריו כך שאי־אפשר יהיה לפענח אותם עד הסוף. לכן הוא ידע, ואמר זאת, ששיר שלו דורש יותר מהקשבה אחת. הגוון, האירוניה, החצי־טון הקובע, נפתחים בפני המאזין רק מתוך שהוא משווה האזנה מוקדמת להאזנה מאוחרת. כאשר מעטים הקשיבו לו, מעטים עוד יותר הקשיבו לו שוב ושוב. עכשיו, כששיריו מושמעים שוב ושוב, נוצרו התנאים לקשב שהשירים האלה דורשים. אבל שיר שמתפענח עד הסוף לא נעשה קלאסיקה. הסוד שבלב הרמזים של מאיר אריאל נשאר, ומושך אותנו אליו שוב ושוב.

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

בשיתוף זאפה