כלכלת השחיתות של אינדונזיה מחכה לישראל
בכלכלת אינדונזיה דבקה השחיתות והיא לא מצליחה להתנער ממנה. המדינה משמרת פלוטוקרטיה שלטונית המחזקת את כוחם של בעלי ההון ובמקביל מנסה לפעול כנגדם. כלכלת הסתירות הזאת היא הזדמנות עסקית נדירה לישראל או סיכון ענק. טור
האם האינדונזים יכולים להיות אופטימיים בנוגע לכלכלת ארצם? ובכן, זה תלוי.
כתבות נוספות מאת טל רשף
מצד אחד זאת אחת הכלכלות המבטיחות ביותר באסיה ואולי בעולם כולו. זאת מדינה היושבת על נתיבי מים בינלאומיים מבוקשים ועמוסים, יש באדמתה מחצבים רבים ובהם נפט, גז טבעי, בדיל, נחושת וזהב. יש לה אוכלוסיה אדירת מימדים בת יותר מרבע מיליארד איש, שמהווה שוק פנימי עצום, מעמד ביניים מתרחב והולך שכבר עבר את ה-30%, ואוכלוסיה צעירה הצומחת וגדלה, דבר משמעותי באסיה שבה במדינות רבות נעצר הריבוי הטבעי.
הנתונים הללו תומכים בצמיחה הכלכלית שלה, שבשנה שעברה הגיעה לסביבות 5% והתמ"ג שלה לנפש הגיע כמעט ל-4,000 דולר. הצמיחה הזאת נמשכת בקצבים משתנים כבר מאז סוף שנות ה-80, מלבד תקופות של נפילה דוגמת משבר הבורסות של סוף שנות ה-90.
מן העבר השני קיימים קשיים משמעותיים ויש שיאמרו כי הם אלה שאחראים לכך שהצמיחה שלה לא הייתה עקבית עד כה - הסירבול הכלכלי והשחיתות.
הישראלים שעושים עסקים במדינת הענק הזאת כבר מורגלים בסירבול בעשיית העסקים, האדמיניסטרציה שאין לה סוף וחוסר היעילות. ארגון האו"ם דירג בשנה שעברה את אינדונזיה במקום ה-91 בקלות עשיית עסקים, אי שם בין מדינות דוגמת קניה, סמואה ואוזבקיסטן, הרחק מתחת לשכנותיה מלזיה (מקום 23) וסינגפור (מקום שני בעולם).
החקיקה המרובה והסירבול נולדו בתקופה בה נשלטה המדינה בידי רודנויות צבאיות שטרחו להגביל ככל האפשר את פעולותיהם של יחידים. החונטות כבר לא קיימות אך חקיקת היתר נותרה. מלבד זאת גם סובלת אינדונזיה מחלוקת סמכויות הנותנת כוח לרשויות המקומיות הקטנות ולשלטון המרכזי, אבל לא בידי המחוזות הראשיים. גם זאת מזכרת היסטורית שמטרתה למנוע מהמחוזות לפרוש ממנה בקלות.
אם זה לא מספיק, לצד אלה מתחולל שינוי תכוף של החוק בידי המימשל, יש רמה נמוכה של מחשוב בשירותים הציבוריים - מה שמקשה על איתור מידע ושירותים - ואלה שנדרשו לכך מספרים כי איסוף מידע משפטי הנוגע לחברה אינדונזית יכול לדרוש פניה פיזית אל בתי משפט מקומיים ברחבי המדינה הענקית, מה שמחייב נסיעות, טיסות והפלגות, ובדיקת נאותות למשל יכול לקחת חודשים רבים מסיבה זאת.
מי שמחפש סעדים לכך במסגרת החוק עלול לגלות כי החוק הוא יותר הבעיה מאשר הפתרון. באינדונזיה מספר מערכות מקבילות של בתי משפט יחודיים: בתי משפט לעניני דת, לתעשיה, לעניני צבא, לתביעות בנושאי שחיתות, למסחר, לאדמיניסטרציה ועוד, וקל ללכת לאיבוד במערכת הזאת.
במערכת החוק האינדונזית יש חופש נרחב לשיקול דעת של השופטים, ולאלה יש בדרך כלל העדפה לצד המקומי. זאת בעיה ידועה שאחד הפתרונות לה הוא הגדרת פתרון סכסוכים בחוזים עסקיים בדרך של בוררות, בדרך כלל בסינגפור השכנה, אבל יש לזכור כי על פי החוק החלטה של בורר נתונה לשינוי בידי בית משפט. עדיף כבר להגיע להסכמה מחוץ לכתלי בית המשפט, כמו במקומות אחרים באסיה.
שחיתות ממשלתית: רעה חולפת?
הסירבול הוא אכן רעה חולה, אבל גרועה ממנה היא השחיתות. אנשי עסקים מקומיים נוהגים לומר בחיוך We have the best judges money can buy, והם מן הסתם מדברים מנסיון. נכון, את השחיתות ניתן למצוא במדינות רבות ברחבי מזרח אסיה, אולי בגלל שקל לה לפרוח במקומות אשר בהם התרבות המקומית מקדשת את יחסי האנוש, ומה מעיד יותר על יחסי אנוש מאשר לתת מתנה והזמנה לאורחה במסעדת פאר?
נכון, השחיתות אכן פושה ברחבי המזרח, אשר בה אפילו הכדורגל הוא נושא לשוחד, אך נתקלת במאמצים גדולים לבער אותה, כמו למשל בקוריאה, נסיונות אשר לעתים מצליחים יותר ולעתים פחות, אבל לא כל כך באינדונזיה. באינדונזיה יש מי שנלחם בשחיתות ויש מי שנלחם במי שנלחם בה. הדברים נעשים לעתים בצורה די גלויה, ולאחרונה הגיעה הבעיה לשיאים של חוסר בושה.
הגוף העיקרי האמור ללחום למען נקיון כפיים הוא ה-KPK, המועצה למלחמה בשחיתות, גוף הנהנה מפופולריות רבה בקרב העם. לאחרונה התארגנו יחד חמש מהמפלגות המיוצגות בפרלמנט על מנת לערוך מחדש את החוק העומד מאחורי הקמת המועצה על מנת לקצץ בסמכויות שלה ולהשאיר יכולות של ממש רק בידי המשטרה והתובע הכללי, הידועים כבלתי אמינים בתחום זה. דבר זה גרר מחאות של מומחים ותנועות אבל אלה לא עצרו את יוזמת החקיקה המסרסת.
אינדונזיה כבר ידעה שערורויות ענק, שבהן נעלמו מיליארדי דולרים ומנהלים בכירים שאשמתם הייתה ברורה הצליחו לחמוק מעונש. זה גורם לבריחת סכומי כסף גדולים מתקציב המדינה אל כיסים פרטיים, אך יותר מכך זה גורם לכלכה פלוטוקרטית ולא כלכלה המבוססת על כישרון ומאמץ ויעילות.
אז מה יהיה?
אינדונזיה תמשיך מן הסתם להתנדנד בין הגורמים המעודדים לאלה המעכבים ומי יודע, אולי יום אחד יקום בה שינוי כזה או אחר. בתוך הסביבה הזאת מתקיימת פעילות ישראלית לא קטנה במדינה גדולה הזאת. בין המדינות מתקיים סחר מתמיד, מרביתו מתחת לשולחן אבל לעתים הוא מעליו, יש אנשי עסקים מנוסים הפועלים כמפתחים עסקיים וקיימות אפילו לשכות מסחר הפועלות בין שתי המדינות.
בשנת 2015 היה הייצוא הישראלי לאינדונזיה 80 מיליון דולר והיבוא כ-100 מיליון לשנה. אלה מספרים חלקיים שכן עקב יצוא מישראל הנעשה דרך מדינות אחרות כדי להסוות את המקור הישראלי מופיע חלק המנתונים תחת סעיף של מדינות אחרות, והנתונים האמיתיים גדולים בהרבה. ההערכות מדברות על ייצוא אמיתי מישראל בערך של כ-400 מיליון וייבוא אמיתי של כ-170 מיליון דולר לשנה.
הוראות ממשל והוראות של מחוזות, אוסרות במקרים רבים על יבוא מוצרים מישראל, אך הדבר לא מאושר באופן רשמי ברשומות של הממשל עקב ניגוד להנחיות ה-WTO. מה עושים במרווח הזה שבין הנחיות שונות ואף מנוגדות? הפתרון הנפוץ הוא יצור מחוץ לישראל. חברות ישראליות מספקות ליצרן עצמאי בחו"ל את המרכיבים, הוא מבצע הרכבה ועל הניירת מופיע מקום ההרכבה כמקום היצור. נכון, אומנם ניתן לגלות בקלות את מקום היצור אך באינדונזיה, שאינה אנטי ישראלית באופן מובהק כמו מדינות מוסלמיות אחרות, אין בדיקה מחמירה של מקור המוצר.
טל רשף – מומחה להבנה בין-תרבותית של שווקים בעולם, מעניק יעוץ עסקי ובין תרבותי לפעילות בשוקי העולם, ואימון מנהלים לכניסה לפעילות בשווקים מתעוררים של חברות ישראליות.
לפנייה לכתב/ת 
