"אם הייתי צועקת יותר חזק, אולי בן זוגי עוד היה בחיים"
החרטות על הלילה שבו הידרדר מצבו הרפואי של בן זוגה, בעודה מנסה לשווא לחדור את מעטה האדישות של הצוות הרפואי, הביאו את ד"ר אביבה אלעד למסקנה שהרופאים פשוט חייבים להתחיל להקשיב ברצינות לבני המשפחה של המטופלים. זה יכול להציל חיים
גם כעבור 15 שנה, הלילה ההוא לא נמחק מזיכרוני. ביני לביני אני קוראת לו "ליל הבלהה". את הלילה הזה אני זוכרת כלילה שבו נכחתי כעדה חסרת אונים במקום להילחם על חיי האיש שלי, שהיה אז בן 49. זה היה הלילה שבו אדישות הצוות הרפואי המטפל לא הרגה אותו מיידית, אבל בגללה נגרמה לו אי ספיקת כליות, שדרדרה משמעותית את מחלתו והייתה יכולה להימנע אילו היה מטופל נכון ובזמן.
העובדה שהכי מציקה לי ולא נותנת למצפון שלי לשקוט אפילו עכשיו, בעת כתיבת שורות אלו, היא שאני כרופאה הייתי מודעת לסיכון. התרעתי שוב ושוב, ניסיתי להשפיע ולשנות את המצב בנימוס, בהבנה, אבל לשווא. מול עיניי ראיתי אותו נובל, בעוד הצוות הרפואי נשאר מרוחק ושידר דחייה.
מה לא הייתי נותנת כדי להחזיר את הגלגל לאחור, כדי למצוא את הקול שלא היה לי, כדי לצעוק בזמן ולהניע אותם להתערב, לנטר כפי שהבטיחו, לטפל כמתחייב משבועתם.
אבל בחזרה ללילה ההוא. באותו לילה, כשהייתי המלווה והשומרת של אישי החולה, התרעתי שבמשך יום שלם שבו הוא סבל מ-40 מעלות חום הוא לא נתן שתן. כתוצאה מכך הורה מנהל המחלקה על בדיקת לחץ דם - שנמצא נמוך להבהיל - ומיד לאחר מכן על מתן תרופה מתאימה בליווי ניטור צמוד של לחץ הדם כדי לוודא תגובה מתאימה.
שעה, שעתיים ושלוש שעות חלפו ללא ניטור. הצקתי לאחיות שוב ושוב, והן בדקו ומצאו שלחץ הדם נשאר נמוך. למרות ששבתי וביקשתי והתחננתי, ניטור ראוי לא בוצע. במשך שעות לא הגיעה רופאה, שעות שאותן ביליתי בהתלבטות כיצד לפנות שוב בלי להכעיס את הצוות ולהוריד את מניותינו במחלקה.
גם דרישתי לקרוא לסטאז'רית התורנית זכתה למבט זועף ולמשיכת כתפיים, וכאשר סוף-סוף קראו לה היה כבר מאוחר מדי - הכליות קרסו, הוא נזקק לדיאליזה והועבר לטיפול נמרץ נשימתי. מכאן החל מחול שדים רפואי, תהליך נורא שהסתיים ברע מכול - פטירתו של אישי ז"ל בגיל צעיר.
אין לי ספק שהסיבוך לא היה מחויב המציאות. הייתי שם, התרעתי פעם אחר פעם, מדוע לא הקשיבו לי? מדוע אני שומעת סיפורים דומים בכל פעם שאני מרצה על ספרי או על המסע החברתי להבראת הרפואה?
יש גם סיפורים טובים
בצהריו של יום אחד הגעתי לבקר את אבי המנוח, ששהה במשך כשבועיים באשפוז במחלקה גריאטרית שיקומית. בעודי מתפעלת מרעמת שיערו הלבן, תנוחתו הנינוחה והמיטה המסודרת והנקייה, הספקתי להתרשם גם כי אינו מדבר לעניין.
חיפושי אחר רופא מטפל העלו "תורן חוץ" - רופא שמגיע לתורנויות בלבד. הצגתי את עצמי כרופאה ועדכנתי אותו על הבלבול. "הוא בן 80, מה את רוצה? הוא דמנטי", הייתה התשובה. "נכון", עניתי, נינוחה ומורגלת בשאלות כאלה, "אבל גם אתמול הוא היה בן 80 ולא דמנטי". ביקשתי לבצע כמה בדיקות באופן מיידי.
הרופא הסכים בלית ברירה, לאחר שניסה כמה פעמים לדחות את הבדיקה ליום המחרת. בבדיקת השתן נמצאה דלקת חריפה שגרמה לבלבול, אבי קיבל אנטיביוטיקה כחצי שעה לאחר פנייתי, וה"דמנציה" חלפה. למחרת הוא שב והיה כאחד האדם.
במקרה אחר, שזכור לטובה, הגעתי יום אחד למחלקה בהדסה עין כרם שבה אישי היה מאושפז בשלב כלשהו. במקום האיש שאני מכירה פגשתי "זומבי" חיוור. בתיק הרפואי מצאתי ערכי המוגלובין של 10, כשהערכים שהיו לו לפני האשפוז נעו סביב 16. פניתי למנהל המחלקה וביקשתי שיסכים לתת לו עירוי דם למרות שעירוי כזה לא מקובל אלא כשרמת ההמוגלובין מגיעה ל-8. הוא הסכים לנימוקי, ולמרבה הפלא - אחרי שתי מנות דם שב ה"זומבי" שלא היה מסוגל לדבר, והיה לאיש האהוב שלי.
חייבים להקשיב למלווים
במציאות של מחסור בכוח אדם, שבה שתי אחיות מטפלות בחמישים חולים במחלקה, המערכת הרפואית הייתה מרוויחה הרבה לו השכילה לגייס את המלווים - בני המשפחה הדואגים שנמצאים ליד המטופלים - להכשירם באופן בסיסי לשיתוף פעולה ולשלבם בצוות הנלחם במחלה. הם שם ממילא, דואגים ואכפתיים, אפשר להפוך אותם למלווים מנטרים ולהתייחס בכובד ראש להתרעותיהם.
בסיפור אחר, שאירע לפני כמה חודשים בבית החולים בילינסון, ליוותה חברתי הטובה את אימה הקשישה, שהתאשפזה על רקע דלקת חוזרת בכיס המרה. האם קיבלה טיפול אנטיביוטי וניטור מסור במחלקה כירורגית א', ובתה לא עזבה אותה לרגע. בשעות הערב המאוחרות החלה האם לרעוד ולהצטמרר, ושיניה נקשו. חברתי פנתה לאח מארו מניואב, והוא מיד לקח תרבית דם והזעיק רופאה תורנית שהייתה בסיום ניתוח. התגובה המסורה של האח הפכה לחוליה חשובה בשרשרת האירועים הבאים.
הרופאה, ד"ר איטקין, הגיעה ללא שהייה, בדקה את החולה, הזעיקה את הכונן ד"ר ארנוביץ', ויחד הם עברו שוב על ממצאי ההדמיות. מסקנתם הייתה שמדובר בנמק של כיס המרה. למרות הסיכון הניתוחי הגבוה הוכנסה החולה לניתוח בהסכמת המשפחה.
למחרת באתי לבקר את חברתי בטיפול נמרץ. היא הייתה על סף קריסה מרוב עייפות, אבל חששה ללכת הביתה. כשהלכתי להתייעץ עם הצוות, פגשתי להפתעתי את פרופסור אידלמן - יו"ר ההסתדרות הרפואית - במדי ניתוח ירוקים. הוא שמע את הסיפור, חיווה דעתו שהניטור הצמוד בטיפול הנמרץ מאפשר לצאת למנוחה בבית ורשם את פרטיה למקרה שיצטרכו להזעיק את המשפחה.
כל זה התבצע בשיא הכבוד והסבלנות, במהירות ובלי להפריע לאיש, והחולה השתחררה לביתה כעבור כמה ימים במצב טוב משהייתה בו זה חודשים ארוכים.
אם הבת לא הייתה לצד האם בעת הצמרמורת ולא הייתה מתריעה על מצב חירום, הייתה הצמרמורת חולפת בתוך 30-20 דקות, שבמהלכן סביר כי האחיות היו עסוקות בצד השני של המחלקה - והאירוע היה מסתיים במוות ודאי.
יודעים לזהות שינויים מנבאי רעה
גיבוריו של הסיפור זכו לפרסום שמותיהם בזכות ולא בחסד, בתקווה שירבו כמותם. סיפורים אלו – החל בגרוע מכול, שנבע מהתעלמות מוחלטת מקולה של המלווה, דרך טיפול נכון אחרי כניעה של הרופא ללחץ, עבור בהקשבה למה שיש למלווה לומר ועד להתנהלות משתפת וקשובה של צוות רפואי, שהצליח לעשות את הלא ייאמן ולהציל חולה קשישה במצב קשה - ממחישים עד כמה חיונית מעורבות המלווים בטיפול של קרוביהם החולים. מלווה מסור מכיר מקרוב את החולה ויודע לזהות שינויים מנבאי רעות ברגישות העולה לעיתים על זו של מוניטורים.
אם מערכת הבריאות תשכיל לקדם מיזם "מלווה תומך ומחובר", שבו יישאל כל מלווה בעת פנייה למיון או אשפוז על מידת נכונותו למעורבות - ואם יביע רצון יקבל הדרכה בסיסית, יוגדרו זכויותיו ומגבלותיו והוא יהפוך לחלק מהצוות מטפל-מטופל-מלווה, יהיה בכך צעד ענק שיקדם את בטיחות החולים בהשקעה כספית נמוכה.
אך כל זה תלוי בפתיחות והנכונות של המערכת לחשוב מחוץ לקופסה. בימים אלו אנו פועלים במסגרת שיתוף פעולה בין עמותת המסע החברתי להבראת הרפואה לבין ISRAEL CAREGIVERS - הארגון הישראלי לבני משפחה מטפלים, לקידום מיזם ברוח זו.
אנו פונים לציבור הרחב והאכפתי להצטרף למסע – כי כך נשנה את המערכת.
ד"ר אלעד היא רופאת משפחה ומדריכת רופאים, מחברת הספר "חלוק לבן פרום" ומובילת המסע החברתי להבראת הרפואה.
לפנייה לכתב/ת 
