צד מבוקשים בלילה, מושל ביום: "נותנים תקווה לפלסטינים"
"כמו בניו יורק של ג'וליאני - איפה שיש חלונות שבורים וגרפיטי, יש גם אלימות", אומר מח"ט עציון היוצא, אל"מ רומן גופמן. בראיון ל-ynet הוא מסכם שנתיים סוערות של טרור - והצלחה בהפחתתו. "התחמושת שלנו היא לא רק כדורים, אלא גם מאמץ אזרחי חיובי"
לא מעט פעמים בשנתיים האחרונות מצא עצמו אלוף-משנה רומן גופמן מסיים לפנות בוקר מבצע בהשתתפות מאות לוחמים למעצרי מבוקשים או השמדת בתי מלאכה לייצור נשק בגזרת בית לחם, חוזר לבסיס המפקדה החטיבתית שליד צומת גוש עציון, ישן שעה קלה - ומתעורר לדיון אישורי הקלות לאותו כפר שבו תקף כמה שעות קודם לכן. "משילות", מסביר גופמן במילה אחת את מטרתו העיקרית לצד שמירת הביטחון, בריאיון ל-ynet לרגל סיום כהונה מתוחה. תקופה שבה הרגיש מקרוב את שיאו של גל הטרור, וגם הוביל מהלכים שסייעו לדעיכתו - בתקווה שלא יתעורר שוב ברקע אירועי הר הבית.
אתמול סוכל פיגוע בצומת גוש עציון, אירוע נדיר לאחרונה בגזרה. הראיון עם גופמן נערך לפני כשלושה שבועות, עוד לפני ההתלקחות האחרונה בהר הבית שגררה עימותים גם ברחבי יהודה ושומרון.
קרוב ל-30% מזמנו של גופמן הוקדש בשנתיים האחרונות לטיפול בנושאים אזרחיים או כלכליים, רובם לטובת האוכלוסייה הפלסטינית. המטרה: להרגיע את השטח. קציני מתאם פעולות הממשלה בשטחים הפכו לשק החבטות של פוליטיקאים מהימין כי מימשו מדיניות ותוכניות של הקבינט. המח"טים המרחביים בשטח, דוגמת גופמן, לא מהססים לממש הלכה למעשה מדיניות זו.
המח"ט קר הרוח, מהמעטים בקצונה הקרבית בדרגות סא"ל ומעלה שנמנים עם העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, לא מתרגש מההאשמות ב"שמאלנות" בדרך לאישור עוד שדרוג של רחוב או הקמת מגרש כדורגל לפלסטינים. גופמן גדל בחטיבת השריון 188, ושירת כמפקד גדוד במבצע צוק איתן בחטיבה 7, שאליה הוא חוזר בימים אלה בתפקיד המח"ט. לפני כמה שבועות העביר את הפיקוד בעציון לאל"מ שרון אסמן.
גופמן בן ה-41 שמתגורר כיום באשדוד נולד בכפר קטן בבלרוס ועלה לישראל ב-1990 יחד עם העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים. עדיין קשה מאוד למצוא עולים לשעבר מברית המועצות בקרב הקצונה הקרבית הבכירה. מלבד גופמן, ניתן למנות את סגן מפקד אוגדה 162, אלוף-משנה גרמן גילטמן, ואת מפקד פלגה 916, שאחראית על הזירה הימית בדרום, סגן-אלוף בוריס שוסטר.
"בתור נער הייתי מג'נון, התגייסתי בלי תעודת בגרות והיה לי קשה לעצב את הזהות שלי", הוא מודה. "בתחילת הדרך עשו איתנו לא מעט שגיאות. שמו אותנו בכיתות נפרדות לעולים חדשים והמורים דיברו איתנו ברוסית. זה פגע בהשתלבות שלנו ויצר חיכוכים".
עם זאת, את החוויה המשמעותית הוא מתאר בתקופת הילמודים לתואר הראשון, בתור מ"פ צעיר: "אני לא שומר מצוות, אבל למדתי תקופה מסוימת במכינת 'בני דוד' בעלי ושם ספגתי את התרבות וההיסטוריה. דברים שלא קיבלתי בשום מקום אחר. שם עשיתי את הנחיתה הרוחנית האמיתית שלי בישראל".
"תחמושת זה לא רק כדורים, אלא גם מאמץ אזרחי חיובי"
"יש לנו מושג חדש - אזרוח המרחב", הוא מסביר. "האזור הרבה יותר בנוי, אורבני וצפוף, הכפרים נושקים ליישובים שנוגעים כבר בכבישים. הדיפוזיה האזרחית התעצמה בין פלסטינים לישראלים, אל מול מעט תשתיות של חמאס ביהודה ושומרון. למרות שחמאס משקיע מיליונים בהוצאת פיגועים מיהודה ושומרון, רק שלושה או ארבעה פיגועים מתוך 300 בשנתיים האחרונות היו של חמאס.
"האוכלוסייה הפלסטינית הרבה יותר שואפת לאיכות חיים. היא מתחלקת כיום לשלושה חלקים: המעט שבמעגל הטרור או תומכים בו, הרוב המורתע שרוצים לחיות טוב, לא ויתרו על שאיפתם הלאומית אך לא עושים עם זה כלום, והמעט שבצד השני הסקאלה – המפויסים. הפעולות שלנו, גם האזרחיות וגם ההתקפיות, נועדות לדחוף כמה שיותר לקבוצת הרוב או למפויסים. התחמושת היא לא רק כדורי 5.56 אלא גם מאמץ אזרחי חיובי".
מספרית, גזרות עציון (בית לחם והעיירות שמדרום לה) וחברון הפכו ממוקדי הטרור העיקריים לאזורים השקטים ביותר בחצי השנה האחרונה. בגזרות אלה, הקצינים הבכירים שאחראים על המרחב כבר משנים טרמינולוגיה – משמירה על מרקם חיים (חופש תנועה לפלסטינים, מעברים מהירים בקו התפר, יותר אישורי עבודה) ועוברים ל"איכות חיים". יש שיראו בכך מיסוד או נרמול הסכסוך הישראלי-פלסטיני לתקופה ארוכה.
המח"ט גופמן דחף ל"מבצעי מניעות" בכפרים שבגזרתו. ביטול מניעה ביטחונית או פלילית של שב"כ והמשטרה על פלסטינים, שבגללה לא זכו לקבל אישור לעבוד בישראל או בהתנחלויות. "כך בתום תהליך מסודר נתנו לעשרות פלסטינים תקווה להביא פרנסה למשפחתם", הוא אומר. "כדי לממש את תפיסת המשילות, מצאתי את עצמי מטפל בכל סוגי האלימות. מכלב גזעי שנגנב בלילה ממאחז, ועד לחאלד משעל שמנסה לממן פה תשתיות טרור.
כשאין דין ואין דיין בשטח, אז האלימות והטרור צומחים. לכן גם אישרנו לשקם כניסות לכפרים פלסטיניים ולבנות תאורה ברחובות. שדרגנו את הכניסה למחנה הפליטים אל ערוב, שכביש 60 עובר דרכו. הוספנו שם חניות, והיום אין שם מתח ואין עומס תעבורתיים מסוכנים. מבלי שהתכוונו, גם כמות זריקות האבנים באזור ירדה. ראש העיר ניו יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, נלחם בפשיעה והצליח בעזרת 'שיטת החלונות השבורים והגרפיטי' – היכן שהם קיימים, יש אלימות".
אלוף-משנה גופמן נאלץ לא אחת לעמוד מול ציבור המתנחלים בגזרתו, בעיקר אחרי פיגועים קשים שגבו קורבנות, ולתת דין וחשבון. לדבריו, בחלק מהפעמים יצא לו לסגור בפני פועלים פלסטינים את הכניסה להתנחלויות למשך יממה או שתיים. דווקא אז היו אלה נציגי היישובים היהודים שהפצירו בו לאפשר את כניסתם בחזרה.
"לפלסטינים חשוב הכבוד, ואנחנו לא תמיד מבינים את זה"
גופמן מצביע על צומת גוש עציון, הנקודה הנפיצה ביותר בגזרתו ואחת הרגישות ביהודה ושומרון, ואומר: "כמה פלסטינים אתה רואה? בודדים, נכון? אז במתחם הקניות הגדול שנמצא כאן, עם תחנת הדלק, המסעדות, סניף סופרמרקט והקניון החדש, יש ברגע זה 300 פלסטינים מסתובבים עם יהודים. הם מגיעים לכאן קנות או לעבוד. למנוע מהם להיכנס לפה - יגרום לקריסה כלכלית של המתחם תוך ימים".
באותה נשימה, גופמן חשף את הכישלון האישי שלו במהלך שירותו בגזרה: מותו של לוחם המילואים ותושב האזור רס"ן אליאב גלמן ז"ל, שנהרג מאש חיילים שאבטחו את הטרמפיאדה. גלמן, שהיה בדרכו חזרה ממילואים, הבחין במחבל מסתער עם סכין על יושבי התחנה וירה לעברו שני כדורים, אך גם ספג בטעות את אש החיילים. "זה היה כישלון כי לא הצלחנו לזהות את ההתקרבות של המחבל למתחם הצומת", אומר גופמן.
גופמן מנסה להבין את הזרמים התת-קרקעיים בחברה הפלסטינית ישירות, ולא דרך קריאת דו"חות מודיעיניים, או שיחות עם המנהל האזרחי ואנשי שב"כ. "השנה לקחתי קורס קצר ללימוד ערבית, יחד עם מפקדי חטיבות נוספים ביהודה ושומרון. אין יום שאני לא מדבר עם פלסטינים. אנשים פשוטים מהרחוב, נוער פלסטיני, ראשי חמולות ומנהיגים מקומיים. יש שם תשוקה גדולה לחיים טובים", מתאר גופמן.
"הנוער הפלסטיני אמר לי שמה שמעניין אותו זה לבלות וללכת לחדר כושר. תחושת הכבוד חשובה לפלסטינים, ואנחנו לא תמיד מבינים את זה. זאת הדרך ליצור מערכת יחסים שמבוססת על אמון". למחרת הריאיון, בין האורחים בטקס חילופי המפקדים בגזרה, הגיעו גם כמה אורחים פלסטינים מקומיים כדי להביע את הערכתם כלפי המח"ט היוצא.
לפנייה לכתב/ת 
