היהודי המהיר בעולם
אנתוני ארווין זכה בגיל 19 בזהב אולימפי, פרש, הידרדר לסמים, ניסה להתאבד, חזר לשחות - ובגיל 35 זכה בזהב נוסף. עכשיו, בראיון מיוחד מהמכביה, הוא מדבר על היהדות, הקעקועים והקאמבק: "הייתי צריך להחליף את הסיגריות בהרגל אחר"
שחיינים הם עם מיוחד. מלכתחילה, האופי שלהם מכוון לנתיב אחר, של סגפנות ספורטיבית, שעות אינסופיות בבריכה, מצד לצד, מצד לצד. הם חזקים בראש, מפוקסים במטרה, יודעים לא להישבר בזמן האימונים הסיזיפיים.
אבל נדמה שאפילו בתוך הקבוצה הייחודית הזו, אנתוני ארווין מצליח להתבלט. הפנומן בן ה-36 שונה מאוד משחיינים, ספורטאים ואנשים אחרים שתפגשו. יש בו צד רוחני חזק מאוד, הוא שקול במילותיו, ממוקד במיוחד. הצניעות שהוא משדר אותנטית, ונובעת מהמסעות שעבר בחייו, אותם הוא מזכיר לעצמו מדי יום בזכות הקעקועים שמעטרים את גופו. העוצמה שהוא מפגין בתחרויות מנוגדת לרוגע בו הוא מתנהל.
ייתכן שהרקע המגוון ממנו הוא מגיע הפך אותו לאדם מיוחד כל כך. בעבר הוא אמר כי עבורו, "משמעות החיים היא קבלה עצמית והיכרות עם עצמי". ומי זה "עצמי"? יליד קליפורניה, בן לאב שחור ואם יהודייה, שבגופו זורם גם דם אינדיאני ואיטלקי, לוקה בתסמונת טורט, השחיין הראשון ממוצא אפרו-אמריקני שייצג את ארה"ב באולימפיאדה, וספורטאי יוצא דופן שלפני 16 שנים זכה במדליית זהב ב-50 מ' חופשי ושיחזר את ההישג, בין סידני 2000 לריו 2016. אין שום דבר סטנדרטי בסיפור שלו.
ועכשיו הוא כאן במכביה, נהנה מכל רגע בישראל. הוא היה אחד ממדליקי הלפיד בטקס הפתיחה, הראה רמה אחרת בתחרויות השחייה, ומשתדל ללמוד להסתדר עם הלחות שהופכת את החום של נתניה ביולי לקשה מנשוא.
"הרבה זמן רציתי להגיע לישראל, לראות בעצמי איך המדינה", אומר ארווין, "ואז הזמינו אותי למכביה. ממילא רציתי לפגוש חברים שהכרתי בארה"ב, אז באתי לכאן לפני חצי שנה, וכשחזרתי החלטתי להשתתף. החוויה כיפית. יש כאן הרבה אנשים שהגיעו מרחוק כדי להיות חלק מהאירוע ולהתחרות. כולנו ספורטאים, נהנים ממה שאנחנו עושים, וזו במה בה אנחנו יכולים להפגין קצת ממה שאנחנו יודעים".
ובכל זאת, יש עדיין הצדקה לקיום המכביה כאירוע ספורטיבי? מלבד ספורטאים ברמה גבוהה כמוך שמגיעים להתארח, אנחנו לא רואים תחרויות יוצאות דופן כבר זמן רב.
"כל עוד יש עניין לקיים אותה, אז יש למכביה מקום. אם אף אחד לא היה נרשם להשתתף, אז לא היה טעם. אלו שאלות שכל הזמן נשאלות, גם בנוגע לאולימפיאדה. נציגי העיר שלי, לוס אנג'לס, נמצאים עכשיו בשווייץ ומנסים לזכות באירוח של המשחקים. זה חלום נחמד, לקבץ יחד אנשים מכל העולם כדי שיתחרו בענפים שונים".
ומעבר לתחרויות, גם הדלקת את הלפיד.
"זה ריגש אותי מאוד. הגעתי לטקס בראש פתוח, לא היו לי ציפיות בנוגע למה שעומד לקרות. חשבתי שפשוט ארוץ חצי הקפה ואדליק אש, אבל התרגשתי בסופו של דבר. אימא שלי כבר ביקשה וידאו".
זו יכולה להיות תוספת לאוסף הקעקועים שלך – ציור שלך חוגג את הדלקת הלפיד.
"הקעקועים שלי מגיעים ממקום אחר. הם לא מציינים חגיגות. הם יותר מתייחסים למסעות שעברתי בחיים".
"הקשר שלי עם היהדות שינה צורה"
ואלו מסעות מרתקים, שמשכיחים לגמרי את ההישגים האולימפיים שלו. בסידני, כשזכה בזהב האישי ובכסף עם השליחים במשחה 100X4 מ' חופשי, הוא היה רק בן 19. בגיל 22 הוא כבר פרש משחייה, ושינה את מסלול חייו לחלוטין. את הזהב האולימפי הוא מכר כדי לגייס כספים לנפגעי הצונאמי באסיה, ואז נכנס לסחרור.
בספר הזיכרונות שפירסם, "לרדוף אחרי מים", ארווין לא חוסך בפרטים. וקשה להאמין שהבחור היהודי הממושקף והנחמד שיושב מולך הוא אותו אדם שכתב בכנות על הסמים הקשים שלקח וניסיון ההתאבדות שלו על ידי נטילת מנת יתר, על פשיטת הרגל שאילצה אותו ללמד שחייה כדי להתפרנס, החיים לתקופה מסוימת ברחוב, האלכוהול, האופנועים.
אבל כל החיפוש העצמי הזה החזיר אותו בסופו של דבר לבריכה. הוא התחיל להתאמן שוב ב-2011, "כי הייתי צריך להחליף את הסיגריות בהרגל אחר", נכנס במפתיע לנבחרת ללונדון 2012, ושב לחיי הספורטאי שהכיר בעבר.
זו קריירה מפוארת, אבל בצורה מסוימת מפוספסת. הפסדת כל כך הרבה זמן בין ההצלחה לקאמבק.
"מובן שיכולתי להשיג יותר, אבל מבחינתי אין חרטות בנוגע לכך. אני מתחרט על זה שפגעתי באנשים בהם לא התכוונתי לפגוע, אבל לא על הבחירות שעשיתי. חייבים להתקדם, ללמוד ממה שקרה. אף בחירה לא חוזרת פעמיים, אלה תמיד בחירות חדשות".
יש הרבה הרבה צדדים לזהות שלך. ספורטאי, יהודי, אפרו-אמריקאי. איך היית מגדיר את עצמך במילה?
"אדם. בן אדם. בכל אחד מאיתנו יש מורכבות, ואנחנו מנסים למצוא בעומק הדברים נקודות חיבור בינינו, או דברים שמבדילים בינינו. במבט פנימה, יש המון היבטים שפועלים בתוכי, מאבקים פנימיים. כולנו יקום בפני עצמו בצורה מסוימת. הדברים שאני עובר רק מוכיחים זאת".
ובתוך כל המארג הזה, מה המשמעות של היהדות עבורך?
"לא בחרתי בה, כמו שאיש לא בוחר את אמו ואביו. זה משהו שאנחנו נכנסים איתו לעולם. היהדות בשבילי היא היסטוריה ארוכה של אנשים. הקשר שלי איתה שינה צורה עם השנים. היא תלויה מאוד בדרך בה אני תופס ומבין את הקשר שלי עם הוריי. הקשר שלי עם אמי השתנה תכופות, וכעת אני גבר, אבל הוא עדיין מתפתח".
אתה גאה במורשת שלך?
"אני מהסס להשתמש במילה 'גאווה'. באופן כללי, אם אתה לא מרסן את הגאווה, היא הופכת להיבריס ואז מגיעה הנפילה. אני גאה בעם שלי, במשפחתי ובחבריי, אבל דואג לא להיות גאה מדי בעצמי, כי אני שואף להשתפר באופן תמידי".
לאורך המכביה ראינו לא מעט את תליון "חי" שאתה עונד.
"זו הייתה מתנה, והחלטתי לענוד אותו כל עוד אני כאן. אני עדיין לומד עליו. הוא גורם לי לחשוב על בתי בת השנה, כי משמעותו היא 'חיים'. איזו ילדה בת 14 כאן כבר לימדה אותי על הקשר שלו למספרים".
צפו במשחה ראווה בהשתתפות ארווין במכון וינגייט
להתחרות בבולט? אין סיכוי
דייויד מארש, מאמן העל של נבחרת ישראל בשחייה, מכיר מקרוב את ארווין ("בחירה טובה בשבילכם", אומר השחיין, "הוא יצירתי, בעל דמיון, אתם תראו שיפור"). בעבר מארש אמר עליו: "במהותו הוא אדם מעניק, אוהב, רחום, אינטלקטואלי ומעניין מאוד. הוא בהחלט לא הגרסה המוכרת של שחיין שאנחנו רואים בענף".
ועדיין, הוא עילוי בענף. כל ההיעלמות שלו נשכחה עם אותה זכייה מדהימה בזהב בריו בגיל 35, באותו משחה בו ניצח כשהיה בן 19. הוא הוסיף לכך זהב ב-100X4 כדי להפוך לאחד מלהיטי הבריכה הברזילאית.
איך התחיל הקאמבק הזה?
"כשחזרתי לשחות ב-2011 ונכנסתי לנבחרת ללונדון הופתעתי מאוד, זו לא הייתה התוכנית. פשוט נהניתי שוב מהתהליך, זו הייתה חזרה למה שהכרתי, אבל חוויה חדשה וטרייה בצורה כלשהי. זה היה כמו רנסנס עבורי. ואז אמרתי שהשער נפתח אז למה לא להמשיך עוד ארבע שנים ולראות לאן זה יוביל?
"לאורך הדרך נקרו בדרכי הזדמנויות מדהימות, כמו להרצות לאנשים על המסע שעברתי ולטייל בעולם. היו עליות ומורדות, אבל בשנה שלפני ריו צימצמתי את שאר הפעילויות והתרכזתי בשחייה. כשנכנסתי לנבחרת לריו הרגשתי שאני שייך לשם, מה שלא הרגשתי בלונדון – ב-2012 התחושה הייתה שאני לא במקום שלי כי הגעתי משום מקום. בהחלט האמנתי שיש לי סיכוי למדליה, ופשוט התחריתי והשגתי אותה".
איך הרגשת ברגע הזכייה בזהב בריו?
"המילה הראשונה שאני חושב עליה היא 'סוריאליסטי'. לא ציפיתי לזה, המטרה שלי הייתה רק לעשות את המיטב. זה לא נראה סביר, כי איש מעולם לא זכה שוב במשחה אולימפי בפער שנים כזה. זה הפך את ההישג ליוצא דופן. אבל באופן מיידי אמרתי לעצמי: 'אל תשכח מאיפה באת'. חשבתי על האנשים שעזרו לי להגיע לשם".
ומה בנוגע לאולימפיאדת טוקיו 2020? יש שאיפה להגיע לשם?
"ברור. אני שחיין, רוצה להשתפר כספורטאי, ואמשיך להתאמן. לקראת 2020 אתן דחיפה גדולה בניסיון להתקבל לנבחרת. גם אם לא אצליח, אני רוצה שחבריי יקבלו ביטחון מהידיעה שעברו אותי בדרך לטוקיו, ושייצאו לשם חזקים".
ומה עם השחיינים הישראלים?
"כמדינה, יש לכם עדיפויות אחרות שמקדימות את הספורט. בארצות הברית, להיות ספורטאי גדול זה חלום של מעמד הביניים".
אתה האדם המהיר בבריכה. אוסיין בולט הוא האדם המהיר על המסלול. מתחשק לך לארגן איזה דו-קרב בסגנון מייוות'ר-מגרגור (המתאגרף ולוחם ה-MMA שייפגשו בקרוב בזירה)?
"להתחרות בבולט?! אין סיכוי. יהיה מגניב לפגוש אותו מתישהו, אבל המורשת שלו שונה מאוד משלי. הוא סוג של שליט דומיננטי, ואני מעולם לא שאפתי לכך. אני לא מחפש עליונות, זו לא המטרה שלי".
בגד ים ישראלי
שרשרת ה"חי" היא לא האקססורי היחיד שמעטר את גופו של ארווין בארץ הקודש. בימים אלה הוא מסתובב לבוש בבגד ים שהשיקה החברה הישראלית weekends at, שהוקמה ע"י השחיין האולימפי גיא ברנע והמעצבים רון נדל ודוב הדר.
"אנתוני ואני חברים טובים מאוד, התאמנו יחד שלוש שנים באוניברסיטת ברקלי ואני למעשה זה שהביא אותו למכביה", מספר ברנע, שיתחרה בקרוב באליפות העולם השישית שלו, אבל כבר מתכונן ליום שאחרי הפרישה וחושב ביזנס.
"השקנו השנה ליין של בגדי ים יוקרתיים ואיכותיים לגברים שנמכרים אונליין ברחבי העולם ובארץ ברשת "סטורי", מוסיף ברנע. "אנתוני שחיין צבעוני ומגניב שמפורסם בארה"ב גם בחוש האופנה שלו, וכבוד גדול עבורנו שהוא לובש את בגד הים שלנו".
לפנייה לכתב/ת 
