שיואו, וואו־וואו־וואו, יוווו! / פלג בחמישי
בזמן שחובבי טניס בעולם נהנים מביצועים נפלאים בווימבלדון, נגזר עלינו לשמוע את הצווחות והבבל"ת של שפיגלר, וינטרוב ושות'
צפו בעוליאל מתאמן עם פדרר
הילדותיים
שידורים בגובה דשא מלונדון
"זה משחק לאנשים עם עצבי ברזל", אמר עמיחי שפיגלר בשלהי המערכה הרביעית של הסיבוב השלישי בווימבלדון, בין אנדי מארי לפאביו פוניני. וכמה שהוא צדק. במקום ליהנות מטניס ברמה הכי גבוהה שיש, נקלעים חובבי הספורט בישראל לקרב חפירות בין שדרים לפרשנים ילדותיים.
למחלת הברברת של השדרים שבאים מהכדורגל ומהכדורסל ואינם מסוגלים לשתוק יותר מחצי דקה ברציפות כבר התרגלנו. הבעיה שבטניס יש כל כמה שניות "ווינר", ואז זה נשמע בערך ככה: "שיואו... וואו־וואו־וואו...יוווווו". גם אם התוצאה 15:30 במשחקון החמישי של המערכה השנייה, כל נקודה – גול!
לצד שפיגלר המתלהב ישב באותו משחק אמיר וינטרוב, ושניהם הסבירו מה שכולנו רואים. "הוא נתן נמוך מדי" (אחרי שהכדור פגע ברשת), "סרב טוב מאוד" (במקרה שהכדור נכנס טוב מאוד), "יופי של נקודה" (אחרי נקודה יפה), "עכשיו זאת נקודה חשובה" (מדי כמה דקות). וינטרוב גם הקפיד לקרוא לטניסאי האיטלקי "פוגניני", במקום פוניני, כי על לוח התוצאות ועל המסך נכתב באנגלית Fognini. טוב שזה היה בווימבלדון ולא ברולנד גארוס.
השניים הנ"ל הם רק דוגמה. כשדודי סלע עולה למגרש, ההתלהבות האינפנטילית בעמדת השידור נוסקת לדציבלים שמאיימים לסדוק את המסך. "יופי דודי, יש דודי, גדול דודי, קדימה דודי!" אם שלמה צורף באולפן, יהיו גם הנחיות ברורות: "להזיז את הרגליים, לא לדרוך במקום, תן לו על הבייס־ליין", כאילו שסלע שומע. לראות טניס ביורוספורט זו חוויה, כשקולם של השדר והפרשן נשמע ברקע, אצלנו הצופה מרגיש כמו חניך בשיעור טניס או הורה של שני זאטוטים אקסטטים עם מיקרופון.
ביום שני, במשחק בין רפאל נדאל לז'יל מולר מלוקסמבורג, הסתבכו השדר קוקי בכר והפרשן ליאור מור (קפטן נבחרת הנשים לשעבר) בקשר למספר הצ'אלנג'ים (ערעורים) שנותרו לספרדי על החלטות השיפוט. בתום דיון ממושך שניהם הגיעו למסקנה שצריך לבדוק את העניין, ובסוף הבינו שמספר הצ'אלנג'ים מתאפס כל 12 משחקונים. מה שקשה לומר על השדר והפרשן.
אני לא יודע איזה צוות ישובץ למשחקים המכריעים של הטורניר, אבל אם זה יהיה וינטרוב, האלוף בטוח יחגוג עם שמפגניה.
מלך הפלאפל
כץ לועס, האוהדים אכלו אותה
"יום בחיי יואב כץ". כך נקרא סרטון שעקב אחרי הבעלים של הפועל חיפה ומאפשר לתהות על קנקנו. יותר נכון על הפיתה ובקבוק השתייה שלו.
הכתבה, שצולמה בשלבי הסיום של העונה שעברה ושודרה השבוע בערוץ One, מתעדת בין השאר מפגש של כץ עם נציגות של האוהדים. בראש השולחן יושב "סגן הנשיא" דורון אוסידון, לצידו הדובר נועם רגב, ומאחורי הבעלים עומד המנכ"ל אורן שטרלינג. כיבוד אין, גם לא שתייה, אבל כץ בהחלט דאג לעצמו. הוא שולף משקית נייר פיתה עם פלאפל (ואולי אפילו שווארמה), וכשאחד הנוכחים מדבר, לועס להנאתו ולוגם מבקבוק קולה.
פתאום הסלולרי שלו מצלצל. כבוד הנשיא יוצא למסדרון, חוזר תוך זמן קצר לחדר וממשיך בדיוק היכן שהפסיק, עם עוד ביס. "לא יכול להיות ששחקן זר שרוצה להכניס את הילדה שלו לגן, יתקשר אליי, ואחרי זה מצפים מאותו שחקן שיהיה הכי טוב על המגרש", אומר האוהד שיושב ממש מולו, בעוד הנשיא מנקה שיירי מזון מהשולחן.
כץ מסיים את הפיתה, לזכותו ייאמר שאינו מגהק, ופונה לאנשי ההנהלה: "מי במועדון מטפל בזרים האלה?"
שטרלינג: "מנהל הקבוצה, יחד עם דורון ואני".
כץ: "אז כן מטפלים בהם. מי זה מנהל הקבוצה?"
שטרלינג: "יעקב".
אחד מאנשי הצוות: "אריה נותן פה גם".
"אי אפשר לשים חמישה מנהלים על ארבעה אנשים", מסכם האוהד
המסור את המסר. "אין כתובת בהפועל חיפה והם נופלים בין הכיסאות".
כץ: "האמת, זו הפעם הראשונה שאני שומע על הדברים האלה". בשלב הזה הטלפון שוב מצלצל. "מצטער, תמשיכו" אומר אדון בעל הבית, שוב יוצא למסדרון, וחוזר.
אז מה למדנו? שהאוהד נסחף. זה לא חמישה מנהלים על ארבעה אנשים, אלא רק 4 על 4. מה כץ למד? שלמנהל הקבוצה שלו קוראים יעקב. ורק דבר אחד לא ברור: איך אחרי כל הקרקס הזה, לפחות לפי הסרט, אף אחד מאנשי הצוות לא קיבל ממנו מנה. אפילו לא חצי מנה.
הטור המלא פורסם במדור הספורט של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
