"אחרי שאמי נפטרה חיפשתי הוראות הפעלה"
כשהן היו בגיל ההתבגרות האימהות שלהן נפטרו. היום הן אימהות בעצמן וכמעט בכל רגע אימא שלהן עדיין איתן - בחדר לידה, במטבח, בעבודה ובגישה החיובית לחיים
מה לא נאמר על אימא? היא מאחדת, מחברת, מחזקת ומנחמת כשצריך. אז איך מממשיכים הלאה כשמאבדים אימא בגיל ההתבגרות, איך בהמשך יולדים בלעדיה ומתי היא הכי חסרה? ארבע אמהות פתחו את ליבן ושיתפו ברגעים מיוחדים בחייהן ולכולן מסר אחד חשוב: תעריכו את מה שיש.
"במשך שנים דאגתי לה", מספרת לילך סוריאן מתל אביב שאיבדה את אמה בגיל 15. "המחלה שלה התחילה כשהייתי בת עשר, היא חלתה בסרטן המעי. אנחנו חמש אחיות, אני הקטנה ביותר אבל אבא שלי לא סיפר לאף אחת מאיתנו. הבנתי שקורה משהו שלא מספרים עליו. גדלתי בחרדה של מוות ונטישה, המקום של המחלה נכח בבית, לא הייתה נגישות לאימא כי היא סבלה נורא".
מה את בכל זאת זוכרת מהקשר שלכן באותה תקופה?
"בתור מתבגרת לא היו לי את הכלים להתמודד דאגתי שלא יהיה מי שיראה לי את העולם כמוה. גם אם מישהו יכוון ויעזור, זה בניגוד למה שהטבע ברא, לא באותן עיניים של אימא שהביאה לי חיים. אני זוכרת שהייתי מביימת מחלה כי היינו הולכות לרופא שלידו יש חנות פאלפל וזה היה זמן האיכות שלנו. נזכרתי בזה בדיעבד, כשנולדו לי הילדים".
איפה הנוכחות שלה היום בחייך?
"באוכל. היא הייתה מבשלת המון וכשהיא חלתה ולא היה אוכל חם, כעסתי עליה. היום אני כמוה, מבשלת לילדים ודואגת שתמיד יהיה אוכל חם בבית. אימא שלי למידה אותי לשמור על אופטימיות וככה אני חווה אותה היום, כי אני כמוה, אופטימית חסרת תקנה".
"אני ילדה יחידה וגדלתי רק עם אימא", משתפת אושרת שטיינברג קרן מקריית ביאליק. היא הייתה חולת דיאליזה ולמרות הכול לא החסירה ממני דבר ברמה החומרית והנפשית, הייתי כל עולמה. היא נפטרה כשהייתי בת 16 בעקבות שטף דם במוח".
מה את זוכרת ממנה?
"כשהתנשקתי בפעם הראשונה, זה היה כמה חודשים לפני שנפטרה. הערתי אותה משינה והיא שאלה 'זה היה חמוץ או מלוח?' היו לי הרבה חברות טובות אבל היא הייתה מעבר, אין אמהות כאלו".
"יש סרטון וידאו שלי מיום הולדת עשר. כל הילדים בירכו ואז התקליטן קרא לאמי לברך. היא נחנקה מדמעות ולא הצליחה לדבר בסוף היא אמרה 'אושרת, הלוואי ואזכה להוביל אותך לחופה'. היום ברור לי שהיא ידעה שלא תהיה שם".
לאחר שאמה נפטרה עברה שטיינברג קרן ממקום למקום, עד שעברה סופית לגור בבית אמה, עם החבר שלה אז, שהפך לימים לבעלה. "אני מאמינה שהיא הביאה לי אותו כי הוא עמוד התווך שלי. בלעדיו הייתי מתמוטטת אבל אני לוחמת בדיוק כמוה", היא מספרת.
האם יש לך פחדים לקשורים למוות שלה?
"במהלך החיים יש נקודות זמן שאני מפחדת מהן: לעבור 16 שנים בלעדיה, כי זה אומר שאני חיה יותר שנים בלי מאשר עם אימא, כשהגדול יהיה בן 16, כי הכול אמור להקטע בגיל הזה והפחד להיות בת 52, בגיל שאימא שלי נפטרה, לא הגיוני להיות יותר מבוגרת מאימא שלך.
"אימא היא הדבק שמאחד משפחה. זה לא קל לחיות בלעדיה אבל אני מאמינה שנשים כמוני הן נשים עם תעצומות נפש, יש לנו כוחות להצליח למרות הכול".
נגה עילם מהיישוב עמק חפר נסעה לטיול בת המצווה, במהלכו נהרגה אמה בתאונת דרכים. "אבא שלי דאג להחזיר אותנו מהר לשגרה, להיות חזקים, האבל לא נכח בחיים שלנו", היא מספרת. "אבל יש דברים קטנים כמו חזייה הראשונה. אני זוכרת שהוא לקח אותי לחנות, דיבר עם המוכרת שתטפל בי וחיכה בחוץ.
"אבא שלי הוא בנאדם חזק אבל הוא אבא, לא אימא. לא היו לי איתו שיחות על בנים למשל. אף פעם לא הייתה לי אימא לדבר איתה או לשתף אותה. ככל שעברו השנים הכאב פגש אותי במקומות שונים בהם רציתי לדבר איתה, להתייעץ איתה, דמות כזו של תמיכה, שאלתי למה זה מגיע לי והיו המון געגועים".
מתי הרגעים הקשים?
"לא זכיתי להכיר אותה ממש. יש דברים שאני זוכרת וסיפורים שאני שומעת. אני נראית כמוה ודומה לה באופי, מתעסקת בתחום דומה לשלה. יכול להיות שאני דומה לה יותר בגלל שהיא נפטרה, שזו הדרך שלי להנציח אותה.
"אני אימא צעירה, כמעט שנה אימא ו-30 שנה ללא אימא. הכאב פגש אותי בגילים מבוגרים יותר, לא בהכרח בגיל ההתבגרות. העסיק אותי למשל איך זה להיות אמא ללא אם. הפכתי להיות אימא בגיל מאוחר יחסית, 40, מבחירה, למרות שיש לי בן זוג הרבה שנים, חלק מהסיבות שחיכיתי עם ההיריון, הוא בגלל האובדן.
"בשנה האחרונה, מאז שילדתי זה שם כל הזמן, רגשות עלו וצפו. זה החזיר אותי לתקופת הילדות. בשנים הראשונות, כילדים, אנחנו מתייחסים לאמהות שלנו כמובן מאליו, מישהי שנמצאת שם כדי לענות על הצרכים שלנו. היום היא חסרה לי כסבתא, מישהי להתקשר לשאול אותה על הורות, איך הייתי כתינוקת, דמות אימהית שחסרה לי מאוד".
בגיל 15 ירדן אלמגור מנהריה איבדה את אמה. "היא הייתה חולה ונפטרה ממחלת ריאות אחרי שלוש שנים שסבלה", היא מספרת. אימא שלי הייתה אישה משכילה, קלינאית תקשורת במקצועה, אבל היא לא עבדה והייתה מעורבת מאוד בגידול שלנו. כשהייתי בכיתה ו' לא יכלה להגיע לאספות הורים בגלל המצב הבריאותי, אך הייתה בקשר קבוע עם המורים. החינוך היה בראש מעייניה. היא תמיד אמרה שחינוך ותרבות הם מעל הכול".
מה את זוכרת מהיום שהיא נפטרה?
"כשהיא נפטרה היינו קצת בכאסח. הפעם האחרונה שדיברנו הייתה ביום שישי והיא נפטרה ברביעי לאחר מכן. המשפט האחרון שלה היה - 'תדעי שאני תמיד פה לדבר איתך'. מאז לא דיברנו. זה המשפט שנשאר לי ממנה. בשנתיים הראשונות, אחרי שאמי נפטרה, הפכתי את הבית בחיפושים. הייתי בטוחה שהיא השאירה הוראות הפעלה לכל ילד. היה לי כעס שהתעצם, בעיקר מאז שילדתי בעצמי. איך אימא יכולה למות? אימא לא יכולה לעזוב את הילדים שלה".
איך הרגשת בהריונות ובלידות?
"בהריונות התגעגעתי למרק של אימא. רציתי להתקשר ולא היה למי. בלידה הראשונה הרגשתי שאמא שלי מחזיקה לי את היד. ידעתי שהיא שם. כאב לי, כי לא משנה כמה הקשר נוראי, עצם הנוכחות בעולם ובחדר לידה, זה הכול. יש מישהו שילד אותך ואת עכשיו יולדת. ההיריון האחרון היה טעון רגשי, כי אמרו שזה תאומים ולי יש אחים תאומים, הרגשתי שאני חיה את החיים של אימא שלי, אבל אין לי כוונה למות בגיל 45.
"אם יש לכם אימא, תעריכו. יום אחד היא לא תהיה ולא תוכלו להתקשר, תרימו טלפון ותגידו לה שאתם אוהבים אותה".
לפנייה לכתב/ת 
